ישראלית תקבל חצי מיליון על פוליסה מ-1942

בת ליוצא בולגריה יצאה למסע שורשים וגילתה ביטוח שערך אביה תחת המשטר הפרו-נאצי. כיצד קרה שדווקא מדינת ישראל תשלם לה את הסכום?

עו"ד יואב סלומוןפורסם: 24.05.14 , 07:56

במהלך מסע שורשים גילתה אישה ישראלית שלאביה המנוח, שמת בבולגריה ב-1947, הייתה פוליסת ביטוח בחברה אירופית שקיימת ופעילה עד היום. בתביעה שהגישה נגד החברה היא זכתה ב-500 אלף שקל, אז למה לבסוף שולם הסכום מקופת מדינת ישראל?

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

ראשית הפרשה בהצהרת הון שמצאה האישה במהלך מסע השורשים. אביה ערך אותה ב-1942, תחת המשטר הפרו-נאצי בבולגריה. מההצהרה היא גילתה שלאביה הייתה פוליסת ביטוח בחברה בשם Reonione. ב-2003 נודע לאישה – באמצעות הנציבות הבינלאומית לתביעות ביטוח על תקופת השואה - שחברת הביטוח עדיין פעילה. היא פנתה אליה וביקשה את כספי הביטוח של אביה המנוח.

בתשובה נמסר לה שעל פי הסכם שנחתם בין הנציבות לבין הקרן הגרמנית לזיכרון השואה ואיגוד חברות הביטוח הגרמניות, הסכום המקסימלי שמגיע לה הוא 6,000 דולר. הבת לא קיבלה את ההצעה והגישה תביעה נגד חברת הביטוח האירופית לבית משפט השלום בתל אביב. החברה ביקשה לדחות את התביעה ובמקביל הגישה הודעת צד שלישי שבמסגרתה ביקשה לחייב את מדינת ישראל להחזיר לה כל סכום שתיאלץ לשלם.

החברה טענה שמדינת ישראל, כמו מדינות רבות אחרות שקלטו ניצולי שואה, חתומה על החוזה שקבע ש-6,000 דולר יהיה סכום הפיצוי לניצול שואה שיש לו ראיה לקיומה של פוליסה, וזאת מבלי לקיים הליך משפטי סבוך. בתמורה התחייבו המדינות לא לאפשר לניצולים להגיש נגד המבטחות תביעות אישיות לבתי משפט אזרחיים.

לטענת הנתבעת, מדינת ישראל התרשלה בכך שלא מנעה מהאישה את הגשת התביעה. מדינת ישראל טענה מנגד שהתריעה שלא תוכל למנוע מבתי משפט לדון בתביעות ניצולי שואה אלא רק להמליץ על דחייתן, והתחייבותה על פי ההסכם כפופה לסייג זה.

שווי הפוליסה: מיליון שקל

השופט מנחם (מריו) קליין קבע שהפוליסה של אבי התובעת תקפה, ושוויה כיום עומד על מיליון שקל. מאחר שהתובעת אינה היורשת היחידה של אביה, תשלם לה הנתבעת חצי מיליון שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחה של 75 אלף שקל. אולם, הוסיף, את הסכום תהיה חברת הביטוח זכאית לקבל מהמדינה.

לפי השופט קליין, מדינת ישראל לא עמדה בהתחייבותה לחסום את האפשרות להגיש נגד חברת הביטוח תביעות אישיות של ניצולי שואה ולא קבעה מנגנון חסימה שכזה. המדינה, ציין קליין, הייתה צריכה להבהיר מפורשות שאינה יכולה למנוע את הגשת התביעות או לחייב את דחייתן, ולכלול זאת בהסכם, כפי שעשתה בשעתו ארה"ב.

השופט קבע שלחברת הביטוח נגרם נזק של מאות אלפי שקלים, שאותו תצטרך המדינה להחזיר בשל רשלנותה.

נקודה למחשבה: האם "הסכם החסימה" שעליו הסתמך השופט בפסיקתו הוא חוקתי? מחד - מטרתו טובה, שכן הוא מאפשר לניצולי שואה שאין בידם מסמכי ביטוח לקבל פיצוי מבלי לעמוד בחובת ההוכחה הרגילה. אך מאידך, מדובר בפגיעה בזכותם של ניצולים אחרים לקבל פיצוי מלא לפוליסות הביטוח שלהם. לעניות דעתי, ספק אם ההסכם היה עומד במבחן בג"ץ.