"כביש 90": תיעוד מופתי של סוף העולם
הסדרה החדשה של ענת זלצר ומודי בר-און מתעדת מסע לאורך כביש 90 ולאורך הפריפריה הזניחה ביותר בישראל. היא מגישה כתב אישום מעט רך מדי, אבל תגרום בכל זאת לשילוב של זעם ועונג
יחולק נא פרס האקדמיה לטלוויזיה, ומיד, ל"כביש 90", מיזם תיעודי מופתי של ענת זלצר ומודי בר-און, שעלה אתמול (ב') בערוץ 8. כן, השניים שהביאו לכם את "הכל אנשים", "שישים", "הקיבוץ" ועוד מטעמים דוקומנטריים בשיבוץ פואטי ועם ווייס-אובר ציני-מהורהר-מעורב, עשו זאת שוב.
לצפייה בפרק הראשון של "כביש 90" - לחצו כאן
ביקורות טלוויזיה נוספות:
אמנון לוי פותח צוהר למציאות כואבת
"מעושרות": הגבר שמאחורי המייקאפ
"זגורי אימפריה": לא גזענית, מגוונת
סדרה של חמישה פרקים על הכביש הארוך ביותר של ישראל, והכביש הנמוך ביותר בעולם. תודו שלא שמתם לב לכך שהפריפריה הכי זניחה של מדינת היהודים מתקיימת לאורכו, ותודו עוד שלא היה אכפת לכם כלל. כאן זה לא route 66 האמריקנית - הדרך שהיתה ודאי ההשראה לפרויקט - אלא, בפשטות, סוף העולם. ברור שזלצר ובר-און, שכמו תמיד מוביל את הסדרה בראיונות בגובה העיניים, ירימו את הפנינים הטלוויזיוניות מן האשפה ויגישו לכם. השאלה היא מה תרצו לראות, מה תרצו לזכור.
הסדרה היא תיעוד של נסיעה רצופה בת שבועיים לאורך הכביש, ומתחילים כמובן במטולה: קבוצת תאילנדים משכימה לעמל יומה, ובר-און נזכר שכאן, לפני 102 שנה, חובר השיר "פה בארץ חמדת אבות" אותו הוא מדקלם על רקע התצלומים - גבול לפניך, שטח צבאי. כן, יש גם בתאית. ובעל המטע יוסי הוד מודה בפה מלא: מי שמעבד את המטעים, הוא מי ששומר על הגבול. התאילנדים שומרים על הגבול, סוחרי הסמים מתעלמים ממנו בחן, שער פטמה עומד נטוש, ובר-און אומר ש"הקרקס הצבאי הגדול שהיה כאן קיפל את אוהליו ואת גזלניו ונסע למקום אחר", אבל גם במקומות אחרים לאורך כביש 90 המצב לא מזהיר.
קחו למשל את קריית שמונה: סגן ראש העיר מתגעגע באופן מבודח למחצה לקטיושות, כי כל זמן שהיה כאן קו עימות לוהט, הוזרמו כספים ממשלתיים, ועכשיו כלום. רק אתמול חשף אמנון אברמוביץ' ב"שש עם עודד בן עמי" את הסיפור החלמאי הבא: שר הביטחון החריג את קריית שמונה מקו העימות, ובהתאם - ניטלו מתושביה הטבות מס, מה שגרם לכך שנשים רבות עם ילדים לא יצאו לעבודה כי מחירי המעונות קפצו לשמיים. כך, לשנה הבאה לא נרשם אף ילד בקרית שמונה למעון. חלם אמרנו?
מעבר לזה: קריית שמונה, אומרת לאה ארליך, חייה בטירוף, והשקט הפך לסממן של משהו ריק. ובעוד היא מבכה את מותו של בנה בתאונת דרכים, בנה האחר ירדן מאמין שדווקא שחזור של מעברת פחונים יביא כבוד וגאווה ומסורת לתושבים. הוא צודק? אפשר בכלל להציל את קריית שמונה או את חצור הגלילית מן העזיבה ההמונית של אנשים צעירים שאין להם מה לעשות שם? אפשר בכלל לספק תעסוקה הוגנת, חינוך נאות ומגורים במחירים שפויים למי שיהיה מוכן להישאר?
הפריפריה מזדקנת. גדי מיסוד המעלה מסביר לבר-און ש"פה בערב נהיה חושך, וזהו", אבל גם מי שרוצה לחיות כך בלב הטבע, ימצא שהחלום הציוני הצטיין בהרס האפשרויות לעשות כן. מבחינתי, לבו הכואב של הפרק הראשון הוא סיפור ייבוש החולה, שצריך לספרו שוב ושוב למי שלא ידע – ויוסי לב ארי מן החברה להגנת הטבע מסביר היטב כיצד הפך האגם לשדה כבול בוער שהיה צריך לכבותו במים רבים שנשטפו לכינרת ושיחררו לתוכה את כל הרעלים שבכבול, וכדי לספוח אותם גידלו אספסת שמשכה אליה מיליוני נברנים, וכדי להדביר אותם השתמשו בזרחנים ובחנקות שנשטפו לכינרת. כאן זה כבר לא חלם: זה סיפורו של אסון אקולוגי עם כסות אידאולוגית.
אותה כסות עצמה תוחמת בין חצור לבין ראש פינה ולא מצליחה לאחד את השתיים, והורסת את טבריה. נחוץ בה נס גדול יותר מזה של ישו ההולך על המים ומושך צליינים להצגות תכלית בסירות עץ. אם הנס הזה לא יתרחש, בעוד דור טבריה תהיה עיר חרדית לגמרי. בסוף הפרק הראשון פוגש בר-און את יוסי שפר, חסיד קרלין, מתווך נדל"ן שהביא מאות משפחות חרדיות לעיר במצוות הרב. עכשיו בונים שם קריית צאנז חדשה, 200 יחידות דיור, ועל רקע מעילו השחור והמתנפנף של שפר תוהה בר-און אם זה הישראלי החדש.
ככל שהדבר נוגע לכביש 90, התשובה היא כן, חד משמעית. והתשובה הזאת קשה ומכאיבה למי שמאמין כי הפער הגדול ביותר בישראל אינו בין עשירים ועניים או אשכנזים ומזרחים, אלא בין מרכז לבין פריפריה, וכי על כל הפריפריה – לא רק כביש 90 – עוד יתרגש אסון בימינו, אלא אם כן מישהו יתחיל להקשיב ברצינות ל"פה בארץ חמדת אבות", וישיר גם את "פה נבנה ופה ניצור/חיי חופש חיי דרור".
הכל אסתטי להפליא בסדרה הזאת, הכל מנומק והכל מצביע על האשמים, והם לא יושבים על כביש 90 אלא בירושלים. צפיתי בסדרה בזעם מהול בעונג על ההישג האמנותי, אבל לרגעים המחויבות החברתית של יוצריה חמקה לתוך היופי של הטבע והנוף שעדיין לא הושחת, וכתב האישום שיצרו לבסוף קצת רך מדי ומפוייס מדי לטעמי. ייתכן שצריך לגור קרוב יותר לקו העימות או לכביש 90 כדי ליצור אמירה חזקה יותר, אבל לשופטים באקדמיה, כמו לרוב הצופים, זה ודאי לא יפריע לאהוב את מה שראו.
