אלפי מתבגרים זועמים לשעבר התייצבו בגני התערוכה בשביל לעבור מתקפת גרילה על הגוף מצד הפרודיג'י, הלהקה שהרקידה להם את הילדות - ושלושת המשוגעים שעל הבמה סיפקו את הסחורה. היה מטורף. וכואב
אמש (ה'), עשרים אחרי תשע בגני התערוכה, זה קרה - עונת ההופעות של קיץ 2014 נפתחה בצווחה. דרמטי לכם מדי משפט הפתיחה? תתמודדו. נסו בעצמכם להתמודד אחר הופעה עם מה שהציעה אתמול להקת הפרודיג'י לקהל הישראלי: רייב בן שעה וחצי שהיה במהותו מתקפת גרילה על השרירים, פירוק הגוף מרצון, מרפקים לצלעות ובעיקר - המון המון רעש וסמפולים.
"היכן כל אנשי הוודו שלי?!", פותח מקסים ריאליטי את המופע שנערך במסגרת ""פפסי מקס מיוזיק פרוג'קט" ומטיח בקהל המשולהב את אחד מלהיטי הברזל בגרסה מעט איטית מהמוכר. מאחוריו כבר תופסים ליאם האולט, המפיק וכותב הלחנים הראשי, וקית' פלינט, "הווקליסט" הנוסף בהרכב והאיש בעל אפיל הפאנקיסט הנצחי, את מקומותיהם הטבעיים; הראשון על עמדת הניצוח האחורית (זו עם כל הקלידים והסמפלרים), השני במסלול התנועה המתמדת לאורכה ולרוחבה של הבמה.
"איפה הוודו פיפל שלי?". מקסים ריאליטי על הבמה (צילומים: ירון ברנר)
"האם אתם הוודו פיפל שלי?!?!", ממשיך לוחם האלקטרו בצעקה. פאק יה! אנחנו הוודו פיפל! אנחנו, שלפני כמה שעות עמדנו באוטובוס בסופו של עוד יום עבודה מייגע, שחלקנו שריינו בייביסיטר לתינוקת כדי שנוכל לפרוק קצת עול עם הלהקה שהרקידה לנו עד טירוף את הילדות. כאלה אנחנו, הקהל בהופעתם הרביעית (לא פחות) במחוזותינו של אבירי הרייב-רוק והטכנו של הניינטיז. כבר לא בני שש-עשרה ועדיין, פה כדי לרקוד על חיינו.
הרעש ממשיך עם "Jetfighter" וקופץ שבע מדרגות עם "Breathe" שכבר מכאיב בסרעפת. מוקדם יותר הערב צלחנו בריקוד-שומר אנרגיות ובמתח הולך ונבנה את סט ההאוס המעולה של המפיק הצעיר Feed Me. כעת כל אלו מתפוצצים לנו בפרצוף ואנחנו רוקדים, רשמית באקסטזה. מניפים ידיים באוויר, מזיעים על העומדים לידינו, מתרחקים צעד ועוד צעד ממעגלי המשוגעים ונושאים עיניים אל שלושת המשוגעים, המגובים גם במתופף ובגיטריסט, שרוקדים יחד אתנו על הבמה. "היינו פה ב-96!" מזכיר ריאליטי בעיניים מטורפות וצבועות לבן למי שאולי שכח, "הערב יהיה יותר טוב מ-96!".
ואכן, בשנות התשעים הטובות היו הפרודיג'י מהרכבי האלקטרוניקה הבולטים בעולם. אז הפליאו החברים לערבב בין אסיד, רוק כבד, טכנו, היפ-הופ, דראם אנד בייס ואפילו רגאיי, להגישם רקידים ורועשים לשולחנו של המיינסטרים המחבק ולרכזם בשלושה אלבומי-כוח, שנרשמו בדפי ההיסטוריה של הדאנס. הערב הם מגישים לנו את הרעש כחלק מסיבוב הופעות עולמי ומוצלח במיוחד, על טהרת הלהיטים כולם. מכאן הם ימשיכו לפסטיבל רוק באוסטריה, יקפצו לפולין, לאיטליה, לרוסיה, לאירלנד ולא יעצרו שם. האלבום הבא והשישי במספר, הם מבטיחים, כבר בדרך.
יש להם הרבה כוח במותניים, להאולט, פלינט וריאליטי הבריטיים, שחצו זה מכבר את גיל הארבעים. לנו קצת פחות. ספק אם באמת יש לנו כוח לאלבום חדש של הפרודיג'י. מרביתנו כבר התקדמנו למחוזות מוזיקליים אחרים, שונים ואולי רלוונטיים מאלו שאהבנו כשהיינו ילדים, והרי הילדים של היום לא באמת רוקדים את הפרודיג'י (יש להם את סקרילקס, וגם הוא בואכה שחיקה). אבל נכון להערב, זה יספיק. זוהי ההתרפקות הבלתי מתנצלת על ילדותנו שהביאה אותנו לכאן באלפים, שתביא עשרות אלפים שיתרפקו בלי בושה על ילדותם האחרת באחד משלושת מופעי הבקסטריט בויז בישראל. אנחנו כאן ונחושים להישאר בקצב, לוקחים נשימה ארוכה, עוד לגימה מהבירה, וממשיכים.
הלאה בהילוך גבוה ל"Omen", מנציגות חומרי שנות ה-2000, ומשם קופצים, בעיקר פיזית, ל"Rockweiler" הטרי מהאלבום העתידי ואז ל"Poison" המהיר שמשתלב נפלאות ברצף המסרים הסתומים והדציבלים האולטרה-גבוהים. "מה זה הטירוף הזה?!" צורח מישהו בקהל, ונזרק חזרה למעגל הרוקדים האגרסיביים (איך לעזאזל אומרים 'פוגו' באלקטרונית?). מולנו אובדת הלהקה בתוך העשן הלבן, מוארת פה ושם באורות צבעוניים, מרצדת לרגע ואז נעלמת על תצוגת המסכים הגרועה והמפוקסלת בקטע אמנותי.
אבל השואו אינו על הבמה, אלא במה שהולך מתחתיה. כשהקהל מראה סימנים מינוריים של
חולשה, איפשהו בין השיאים של "Firestarter" ללהיט ההצלפות עם נגיעות המזרח "Smack My Bitch Up", מורה לנו ריאליטי להתכופף. "!Get Down" הוא צורח, ואנחנו מתכופפים, ולו רק כדי לזנק יחדיו בסינכרון משובב שמשיב את האנרגיות.
ואז הם יורדים, ושבים אלינו להדרן מחומש, שכולל את "Take Me to the Hospital" מהאלבום האחרון, את "Their Law" היענו-מתריס ואת "Out of Space", הלהיט שאולי הכי מזוהה עם הלהקה. ריאליטי ממשיך לבוא בדרישות, קורא כעת לכל הלוחמים ממעגלי הפוגו שהתפזרו ולכל הפייטרים מן השורות הראשונות לשוב להתנגחויות אחרונות. בשארית הכוחות אנחנו נאותים לדרישותיו ומפרקים, עכשיו כבר על אדים, את כל מה שעוד נותר. ואז זה נגמר, הופעה שהיתה כמו אתם יודעים מה אחת גדולה, וממנה לרכב והביתה, מותשים ומרוצים, בלי יותר מידי אפטר-אפקט בנפש אבל עם דופק גבוה וכאב ברכיים רציני. וגם צוואר תפוס.
