החמלה של רות, הרוע של פרשת סוטה
מגילת רות מערערת על ההיגיון והמוסר שבאפליית נשים, ולועגת לחלוקה המעמדית. "תרבות הסוטה" היא תרבות של חשדנות, של כוחניות גברית ושל חוסר שיקול דעת. אולי במקום לקרא באוטובוסים פרקי תהלים, נתחיל לקרא את מגילת רות?
כשאלוהים אמר בפעם הראשונה "דעת"
הוא התכוון להיכרות וידיעה מעמיקות, שתוצרתן התחייבות מוסרית. עם הנגיסה הראשונה מפרי עץ הדעת, קיבלנו על עצמנו להיות היצורים היחידים בעולם המתנהלים גם לפי שיקולים מוסריים, ולא רק לפי אינסטינקטים. בכוחנו לבחור את אמת המידה המוסרית שלנו ואת מידת ההיענותינו לה, אבל אין באפשרותנו לבחור לחיות מחוץ לספירה המוסרית.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת נשא
אמרת "ידע" אמרת הכל
מי שיבדוק את ההופעות המרובות של השורש "ידע" במקרא, יגלה שידיעה איננה זהה להבנה. הידיעה המקראית (לפחות ברוב ההופעות) מציינת היכרות מעמיקה הכוללת גם מעורבות. כשעיניהם של אדם וחווה נפקחות כתוצאה מאכילת פרי הדעת, הם זוכים להבנה שתשנה את חייהם: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בראשית ג, ז). העירום שיודעים אדם וחווה איננו רק בבחינת גילוי מדעי חדש, אלא חוויה טרנספורמטיבית, שתחייב אותם בשינוי יסודי של חייהם.
כתוצאה מהידיעה הראשונה, ידיעת הפרי האסור, מגיעה הידיעה האינטימית בין אדם לחווה, וביניהם לדורות הבאים ולאלוהים: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'" (בראשית ד, א).
הנה כי כן, ידיעה איננה רק גילוי אובייקטיבי, היא אינה רק תוספת ידע - ידיעה היא כריתת ברית, היא בחירה להיכנס למערכת יחסים שיש בה אחריות כלפי הזולת. כשאדם יודע את אשתו, הוא בוחר להקים איתה עולם שלם. כשחווה מביאה את בנה לעולם, היא מבהירה לאלוהים שגם הוא נכנס כרגע למערכת נוספת של מחויבויות.
בדקו את ההופעות השונות של "ידע" במקרא: ידיעה היא הבנה והיכרות אינטימית ומעורבות מוסרית.
המהפך בחייהן של רות ונעמי
נעמי, אישה אלמנה, שכולה ופליטת רעב, שבה לבית לחם עם כלתה המואבייה והאלמנה. כל המעמדות הבעיתיים התנקזו בזוגיות נשית זו, ולכאורה אין להן סיכוי לקיום בכבוד. אלא שלנשים האומללות האלו יש שני דברים שבכוחם לנצח את גזירת המעמד החברתי: יש להן נחישות, ויש להן בריתות אנושיות החזקות מדם ומעמד.
בפרק הראשון של המגילה תואר מצבן הקשה של שתי הנשים, ומיד עם סיומו, בפסוק הפותח את פרק ב', מגלה לנו המגילה: "וּלְנָעֳמִי מוֹדַע לְאִישָׁהּ אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ וּשְׁמוֹ בֹּעַז". זהו. הקורא הרגיש של התנ"ך יכול כבר לנחש שגורלן של שתי הנשים נחתם לטובה. המספר מגלה לנו שלנשים יש איש גיבור חיל, שהוא גם "מודע". ביודענו כי ידיעה היא מחוייבות אינטימית וברית, אנו יכולים להרגע מהמתח והדאגה שאחזו בנו במהלך קריאת פרק א', ולהניח שגיבור החיל יפעל בהתאם לצו המוסרי של ה"ידיעה".
אח לצרה יולד
"מודע", אם כן, אינו רק קרוב משפחה, וכמה פרשנים בוחרים להדגיש את אלמנט המחוייבות והאהבה הטמון בתואר זה (מלבים, לבראשית פרק ב): "ולנעמי מודע לאישה, הוא הרגשת אהבת הקרובים" (ספורנו לבראשית פרק ב): "ומזה נקרא הקרוב "מודע", כאומרו "מודע לאישה" (רות ב, א), שדרכו לתת לב לצרכי קרובו, כאמרו "ואח לצרה יולד" (משלי יז, יז)".
הנשים האלו יודעות לדעת
אין כמו מגילת רות. בעיניי זו המגילה היפה והחשובה ביותר בתנ"ך. זו המגילה שמבקשת לחתור תחת המגמות הבדלניות שקראו ליהודים להיפרד מנשותיהם הנוכריות. זו המגילה שאוהבת את ה"גר", וזו המגילה שמתריסה נגד האיסור "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'".
זו המגילה שמערערת על ההיגיון והמוסר שבאפליית נשים; זו המגילה שבזה לאמונה בכוחו של העושר להציע אושר; זו המגילה שלועגת לחלוקה המעמדית, וזו המגילה שמלמדת שחסד, חמלה וכריתת בריתות בין בני אדם הן התריס בפני הפורענות. זו המגילה שאם נסכים ללכת לאורה, נזכה לנחת.
חמלה היא תכונה מדבקת
זו הייתה טענתו של גנדי, זו חוויית החיים של אנשים הזוכים לחלוק רגעי חמלה, וזו בלי ספק הצעתה של המגילה. וכך, שתי הנשים העניות במעמד ובכסף, אך עשירות בברית ובאהבה, פגשו קרוב משפחה רחוק, שהצטרף מיד לבריתן, ועשה את כל המניפולציות המשפטיות הנדרשות על מנת לאפשר להן קיום בכבוד.
בועז ידע בדיוק מה תפקידו והיכן הוא מיותר. הוא פרש חסות ברגעים הקריטיים, וברגעים קריטיים לא פחות הוא נסוג אל השוליים תוך שהוא משאיר את הנשים לנפשן. בועז פעל בחסד וללא לאות, וידע את רות ונעמי במשמעות המקראית והמחייבת של המושג.
התבוננות מהצד אינה ידיעה
בניגוד מכאיב למגילת רות, נמצאת פרשת השבוע, "נשא", העוסקת בחוק האישה הסוטה: "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ
שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה. וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן ..." (במדבר ה, יב-טו).
הגבר חושד שאשתו "בגדה" בו (בלשונם: 'שטתה'). החשש מכרסם וראיות אין. בהיעדר ראיות מציעה התורה לגבר לקחת את אשתו אל הכהן, ובפרוצדורה כהנית ארוכה, פולשנית, פומבית ומביכה, נבדקת טענתו של הגבר.
האישה מושקית בתערובת ייחודית של מים, עפר מאדמת המקדש ואותיות שמו של אלוהים (עם טקסט מקראי של קללות לנואפת), שנכתבו על קלף והומסו לתוך המים. אם התערובת מעוותת את גופה של השותה – היא סטתה. ואם גופה נשאר בשלמותו – היא נקייה מחשד.
כך יכול הבעל החשדן לדעת את האמת...
אמרתי "לדעת", אבל כמובן שלא כיוונתי ל"דעת" המקראית שמהותה ברית ולקיחת אחריות. במוקד "חוק הסוטה" תשוקה חסרת מעצורים של גבר לשלוט על חייה של אשתו, ו"לדעת" את האמת אודותיה. המוטיבציה של "חוק הסוטה" הפוכה מהמוטיבציה של "הידיעה" המקראית. הגבר החשדן שמביא את אשתו אל הכהן, לא מאמין לה, לא מכבד אותה, ועל כן לא באמת "ידע" אותה גם לאחר המבחן.
גם אלף השקיות של מים מרים ומערערים לא יועילו לגבר חשדן זה, שאין ספק בלבי שלמחרת הבדיקה ישוב לחשוד באשתו. גבר ש"יודע" את אשתו, הוא גבר שחי איתה בברית זוגיות; הוא גבר ששוחר את טובתה ולא את כניעותה. גבר שיודע לא עסוק בחשדנות ובמנגנוני פיקוח.
טקס השקיית הסוטה מבטא את אחד מרגעי השפל של היחסים בין המינים, ומגילת רות מבטאת את הפסגה.
בנחמת ה"אחרות" ננוחם
לכאורה, קל ומפתה יותר להתנהל במערכת הערכים של "תרבות חוק הסוטה"; אישה היא אישה, גבר הוא גבר, ואנחנו מתבוננים זה בזו מבעד
לזכוכיות המשוריינות של ה"אחרות". "תרבות הסוטה" היא תרבות של חשדנות, והיא מנסה להציע מנגנוני בדיקה וודאות שישמרו על הסדר הנכון של החיים. "תרבות הסוטה" לא מערבת אותנו זה בזו, היא מצילה אותנו מהצורך להפעיל שיקולי דעת מורכבים, ומהדרישה המוסרית לשאת עם הזולת בנטל.
אבל התרבות החשדנית של הסוטה היא גם תרבות מעייפת, שלא מאפשרת לאיש לחיות בשקט; היא תרבות שבה כל גבר וכל אישה ישנים עם האוייב במיטה. "תרבות הסוטה" היא תרבות ללא מנוחה, ללא התמסרות וללא אהבה.
לעומתה, "תרבות רות" היא תרבות בלי ודאות, ובלי תחושת צדק ואדנות. "תרבות רות" היא תרבות של חסד ואחריות. "תרבות רות" היא תרבות תובענית אך מתגמלת. "תרבות רות" היא התרבות היחידה שאני רוצה לחיות בה. אולי במקום לקרא באוטובוסים פרקי תהלים, נתחיל לקרא את מגילת רות?
ובבית המדרש של הטוקבקים
1. תודה לצביקה לבנה וליגאל פומרנץ (בדיוני הפייסבוק) שניהלו דיון עקרוני חשוב על טיב פרשנותם של חז"ל.
2. תודה לגברת פלפלת (טוקבק 69) על הסלוגן הנהדר: "אוהבת את אלוהים אבל לא את צוות הקרקע שלו".
3. ביום שלישי במרכז העיר שלי, ירושלים, ראיתי אדם חרדי מנגן ושר. סביבו התקבצו תלמידי בית ספר מאשדוד שהיו בטיול בעיר. הוא ניגן שירים מוכרים להם, ולא שירים "דתיים", והם הצטרפו אליו. ברגע מסוים הוא ביקש מאחת הבנות שתחבור אליו ותשיר אתו במקרופון דואט. והתעקש: "אחת הבנות". מישהי הצטרפה. גבר חרדי ואישה חילונית שרים יחד שירה ישראלית. זה היה ערב יום ירושלים, ולרגע הרגשתי שאני מבינה למה אני גרה בעיר הזו.
