כך ניפנף העליון את פצוע מלחמת יום כיפור

בשעותיה הראשונות של מלחמת יום הכיפורים הצליח כוח קומנדו סורי לכבוש את מוצב החרמון הישראלי. צה"ל ניסה שוב ושוב להשיב את השליטה בהר. הניסיונות הסתיימו בכישלונות כואבים.

הנפגעים היו רבים. רק בסיום המלחמה, הצליחה חטיבת גולני לכבוש מחדש את מוצב החרמון הישראלי. במקביל כבש כוח משולב של צנחנים במילואים וחיל ההנדסה את מוצב החרמון הסורי.

בין צנחני המילואים שהשתתפו בקרב על החרמון הסורי היה גם א'. במהלך הקרב הוא נפצע קשה מאוד. רגלו הימנית נקטעה מתחת לברך. רגלו השמאלית הפכה ל"תותב חי". מצבה הוגדר על ידי הרופאים כ"מותאם לקטיעה". א' הוכר נכה צה"ל עם נכות כוללת של 100 אחוז.

א' הוא כיום בן 73. לפני שנתיים חלה החמרה במצבו. הוא פנה למשרד הביטחון, האמור לשמש תעודת ביטוח לחיילינו וביקש להכיר בו כבעל דרגת נכות מיוחדת. כונסה וועדה רפואית. חבריה עיינו בתקנות לקביעת דרגת נכות מיוחדת. הם גילו כי קטיעת שתי רגלים מקנה דרגת נכות מיוחדת.

הוועדה הסכימה, במשרד הביטחון - שללו

רופאי הוועדה הפעילו הגיון פשוט. הרגל הימנית קטועה. הרגל השמאלית תואמת למצב של קטיעה והנכות שלה אפילו גבוהה יותר מזו של הרגל הקטועה. לכן בפועל מצבו של א' זהה לנכה עם שתי רגלים קטועות. הרופאים פסקו כי א' זכאי לדרגת נכות מיוחדת.

תיקו של א' התגלגל לידי פוּנְקְצְיוֹנֵר במשרד הביטחון הנושא בתואר הרם "יושב ראש הוועדות הרפואיות המחוזיות". הוא קרא את החלטת הרופאים להעניק לא' דרגת נכות מיוחדת וזעמו עלה בקרבו. מאיפה בא להם פרץ הנדיבות הזה. הגל האנושי הזה עוד עלול לשטוף את כל רופאי משרד הביטחון. צריך לקטוע אותו בעודו באיבו. הפוּנְקְצְיוֹנֵר החזיר את התיק לוועדה. הרופאים התכנסו שוב וראה זה פלא, תוך פחות מחודש קיבלו החלטה לשלול מא' את דרגת הנכות המיוחדת. א' ערער לוועדה הרפואית העליונה ונדחה. הוא פנה לעזרת בית המשפט המחוזי בתל אביב.

האמת היא שאתה לא קטוע שתי רגליים, אמרה השופטת חדוה וינבאום וולצקי לא'. רק רגל ימין נקטעה. שמאל עדיין מחוברת.

זה נכון, הודה א' אבל רגל שמאל משמשת לי "תותב חי בלבד". היא לא מתפקדת כמו רגל. אני לא יכול ללכת, לרוץ, לקפוץ או לעשות אתה מה שעושים עם רגל. לא בכדי קבעו בשעתו רופאי משרד הביטחון כי מצבה "מותאם לקטיעה" ונכותה קשה יותר אפילו מהרגל הקטועה.

אכן, אם רגל שמאל איבדה לחלוטין את תפקודה אתה זכאי לדרגת נכות מיוחדת. אבל זה לא מסמכותי לקבוע. הקביעה אם רגל מאבדת את תפקודה היא "לכל הדעות קביעה רפואית שהיא בסמכות רופאי הוועדה". במקרה זה הם "התרשמו" שתפקוד רגל שמאל לא אבד לחלוטין. אפשר לעשות אתה משהו. "כל דבריי אלה נאמרים מבלי שאני מקלה ראש במצבך הקשה ומסבלך מפגיעה קשה ביותר שנים ארוכות". בקיצור, השופטת וינבאום וולצקי שילחה את א' מעל פניה בלא כלום.

העליון: "לא היה לך סיכוי"

א' לא ויתר ופנה אל בית המשפט העליון. על החלטות בית המשפט המחוזי בענייני נכי צה"ל אין ערעור בזכות. הנכה צריך לבקש מבית המשפט העליון רשות להגיש ערעור.

השופט עוזי פוגלמן קרא את בקשתו של א'. שופטי העליון לא פנויים לדון בכל עניין פעוט שבין צדדים יריבים, אמר השופט לא'. במקרה שלך "אין שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת".

השופט פוגלמן הוסיף כי ממילא, גם אם הייתה ניתנת רשות לערער, לא היה סיכוי לערעור שהרי שופטי העליון ידועים בדקדקנותם ובחוסר גמישותם כאשר הם בודקים את מעגל הזכאים לנכות מיוחדת. מעבר לכך, השלים השופט פוגלמן, השופטת המחוזית צדקה. הקביעה אם איבר בגוף סובל מ"אובדן מוחלט של תפקוד" היא קביעה עובדתית-רפואית הנתונה להכרעת רופאי הוועדה ובית המשפט העליון נוטה שלא להתערב בהכרעתם. השופט פוגלמן סירב אם כן לתת לא' רשות לערער. גם הוא שילח אותו מעל פניו ללא הזכאות לנכות מיוחדת.

כל המצוי בתחום יודע שיש פה טעות משפטית קשה. ההכרעה כי פגיעה מסוימת גרמה או לא גרמה ל"אובדן מוחלט של תפקוד גפה", כלשון התקנות, היא משפטית ולא רפואית. תפקידם של הרופאים לקבוע מהן מגבלותיה של הרגל. הא ותו לא. מכאן עוברת ההכרעה אל השופטים. רק הם מוסמכים לקבוע אם המגבלות שנמנו על ידי הרופאים מגיעות לכלל "אובדן מוחלט של תפקוד".

כך במקרה של א'. הרופאים יכולים לקבוע כי א' מסוגל להשתמש ברגל כ"תותב חי". הם לא רשאים לקבוע כי רגל המשמשת תותב חי בלבד עדיין נחשבת כרגל מתפקדת לצורכי התקנות. זאת מוסמך רק השופט לעשות על פי פרשנות החוק, מדיניות משפטית וכיוצא באלה כלים שיפוטיים.

התחושה למקרא פסק הדין קשה ביותר. א' נתן את כל נפשו למען מדינתו. הוא לא דקדק עם מדינתו כשהקיז דם עבורה. לעומת זאת המדינה האהובה עליו מדקדקת בזכויותיו באמצעות אינספור רופאים ופונקציונרים ששכחו מהי חמלה. חבל שהשופטים נותנים גושפנקא למלחמה אכזרית שכזו.

נקל לשער מה היה קורה אילו א' וחבריו היו נלחמים עבור קיומנו כמדינה במוצב החרמון כפי שהשופטים נלחמים עבור קיומנו כחברה צודקת בבית המשפט. ספק אם החרמון היה בידינו.