"שף": ציוץ ארוך וחסר השראה
סיפור אהבה שננטש באמצע העלילה, חופש יצירתי שנופל לקלישאות והמון צילומי אוכל. "שף" של ג'ון פאברו מבקש להיות סיפור אגדה עממי, אבל מתברר כלא יותר מפרסומת אחת ארוכה לטוויטר
"שף" (Chef) הוא סיפורו של איש שמעולם לא שמע על טוויטר ואין לו שמץ של מושג מה זה יוטיוב. בהדרגה הוא ייחשף לכוחם של הציוצים והסרטונים הוויראליים. זהו גם סרט על הדינמיקה שבין אמנות, המערכת הכלכלית שהיא פועלת בתוכה ותלויה בה, והביקורת; וזהו גם סרט מסע שבמהלכו נרשמת התקרבות בין אב לא מתפקד ובנו המתבגר.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
בין לבין, "שף" מתהדר במונטאז'ים המתארים את הכנתם של מאכלים מעוררי תיאבון לצלילי מקצבים לטיניים. "שף", ניחשתם נכון, הוא עוד אחד מאותם "סרטי אוכל" - עבודות קולנועיות מאוסות בדרך כלל שבהם משמשת העבודה במטבח כמטפורה פשטנית לדיון בסוגיות של יצירתיות ואינדיבידואליות אל מול מסגרות שמרניות ודכאניות. כאלה היו "החגיגה של באבט" (1987) הדני המוערך זוכה האוסקר, או "המטבח של מרתה" הגרמני מ-2001, וכמובן "שוקולד" מחניף הקהל שלאסה הלסטרום ביים בשנת 2000.
"שף", שג'ון פאברו כתב, ביים ומככב בו, נפתח ברגע של משבר אישי ומקצועי. קרל קספר (פאברו), ממובילי הסצינה הקולינרית בלוס אנג'לס, משקיע כמסתבר יותר במטבח המסעדה היוקרתית שהוא כוכבה מאשר בילדו המנוכר בן ה-10, פרסי (אימג'יי אנתוני). חרף מחאותיו, הבעלים של המסעדה (דסטין הופמן) מסרב לתחינותיו להכניס שינויים בתפריט, בתואנה שזה-מה-שהקהל-אוהב. ואז, כאשר מבקר מסעדות נחשב (אוליבר פלאט) מפרסם בבלוג שלו ביקורת רצחנית המתייחסת בעיקר לשמרנותו וחוסר שאפתנותו היצירתית של קרל - השף יוצא מכליו.
לראשונה בחייו, קרל נחשף למושגים כמו "טוויטר", "ציוץ" ו"עוקבים". הוא פותח, בעזרת בנו, חשבון טוויטר, בו הוא עונה בארסיות למבקר, ובהמשך נקלע לעימות פיזי עמו שמתועד בסמרטפונים של לקוחות המסעדה והופך ללהיט ברשת. נדמה אגב כך, שהתקופה הממושכת במטבח גרמה לו בכלל להחמיץ את כל מה שקשור ברשתות החברתיות, והסרט עצמו הולך ומתברר בהדרגה כפרסומת ארוכה לטוויטר ועוצמתו המסחרית.
במקביל, מגולל הסרט סיפור משנה הבוחן את מערכת היחסים שבין קרל והמארחת במסעדת השף (סקרלט ג'והנסון). אבל הפרק הזה ננטש מהר מאוד, ומותיר בעקבותיו תמיהה, הרלוונטית אולי לסרט כולו, מדוע היה צריך אותו מלכתחילה.
אחרי עימות נוסף עם בעל המסעדה המתעקש על התפריט המוכר, קרל מתפטר מעבודתו. הסרטון הוויראלי בו הוא מתואר מתקוטט עם המבקר המופתע מביא לכך שאיש אינו מוכן להעסיק אותו. אשתו לשעבר (סופיה ורגרה), בתו של מוזיקאי קובני, מציעה לו להתחיל ביזנס משל עצמו: מסעדה על גלגלים שתגיש כריכים קובניים מעולים ברחבי אמריקה. בעלה הראשון והעשיר (רוברט דאוני ג'וניור) מצייד אותו במשאית ישנה המשמשת כדוכן מזון מתנייע, ויחד עם בנו וטבח היספאני (ג'ון לגיזאמו) - השף יוצא למסע.
על הדרך, תרתי משמע, קרל חווה רנסנס ביחסיו עם בנו והגשמה עצמית. נטישת הבישול העילי לטובת אוכל עממי ופשוט יותר כמו משיבה את הנשמה שאבדה לו בעבודתו בשירות בעל ההון. המבקר, אגב כך, אינו מוצג כאיזה מתחזה אליטיסטי שהשף אמור להתחנף לחכו, אלא כמי שברשימותיו אכן מבקש להורות לאמן את דרכו האמיתית. ללא ספק, ראייה מלבבת של השליחות הביקורתית.
קל לראות בסרט אלגוריה על אמן המבקש להיוותר נאמן לעצמו ולחדול מלשרת את המערכת הכלכלית המדכאת את יצירתיותו. פאברו עצמו, כבמאי, עורך כאן סיבוב פרסה מהפרנצ'ייז המצליח של "איירון מן", שאת שני הפרקים הראשונים בו הוא ביים, לסרט אישי ועצמאי החוגג את ניצחון הרוח על הכסף (בדרך הוא נכווה קשות עם הכישלון הקופתי והביקורתי של "הפלישה למערב").
"שף" מבקש להיות סיפור אגדה. כזה שכמו גיבורו בגרסתו המתוקנת יספק את חך הצופה הממוצע, לא גבה המצח. הוא חולף ומתעכב לרגע על פני מקומות בטקסס וניו אורלינס המשמשים מוקד של עלייה לרגל קולינרית, וגורם לנו להעריך את מיומנותו של פאברו בחיתוך, צלייה וטיגון (על פי מדור הטריוויה של imdb, הוא ביצע הכל בעצמו תחת הדרכתו של שף
מיתולוגי המפעיל משאית-אוכל).
הבעיה עם הסרט, לבד מאורכו המופרז (כמעט שעתיים), נעוצה בחוסר ההשראה שבו. וכך, אם גיבורו הנקלע למשבר אקזיסטנציאליסטי מחליט בתגובה לשנות את אורחותיו - הסרט עליו עושה הכל כדי ללכת על בטוח. הוא צפוי, נדוש וסתמי לגמרי. אם כך תופס פאברו את מהותו של הקולנוע העצמאי - מה כבר ההבדל בינו לבין פס הייצור ההוליוודי? ומה עם השבלוניות שלו עצמו?
מתבקש לחתום רשימה על סרט כ"שף" בשלל מטאפורות מתחום הקולינריה. אלא שכתיבה כזו תהיה, כמדומה, חסרת מקוריות כמו הסרט שאליו היא מתייחסת. ועדיין, כסרט שמתיימר לעסוק באותנטיות וחזרה למקורות, התפריט של "שף" ביתי בערך כמו ארוחה קפואה.
