חלקנו רקמה אנושית אחת חיה
משהו נפרם ברקמה הדקה שחיברה בין חלקי העם. הפער האידיאולוגי לא לוקח שבויים, ונדמה כאילו מתרחש מונדיאל ציני על גבם של שלושה ילדים והוריהם טרוטי העיניים. מלחמת הסטטוסים חוצת מגזרים ומלאת התבדלות. גם מי שעסוק בלכתוב עד כמה השמאל מנותק, מבזבז את זמן התפילה שלו
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הסולידריות הטבעית שאמורה הייתה לעטוף את המרחב הציבורי, התחלפה בדו-קרב שבו לכל צד זיקה רק למקורביו האידיאולוגיים, ודחף טבעי לגונן עליהם, כאילו מדובר בשני עמים - ספרדים וקטלונים - מבלי לראות את התמונה הרחבה, ואת האינטרס הלאומי הכולל.
קראו עוד בערוץ יהדות:
- תפילת הרב עמאר: "השיבם לחיק עמם"
- שלושה שמות חדשים על הקיר/ הרב בני לאו
- יום כיפור היה שם, לא שבת/ טלי פרקש
משהו נפרם ברקמה הדקה שחיברה בין כל חלקי העם לכדי "אומה". הפער האידיאולוגי, לצערנו, לא לוקח שבויים. הוא משתמש בהם לתקף את טיעוניו, ונדמה כאילו מתרחש מונדיאל ציני במיוחד בין חלקי העם, שתכליתו לגרוף נקודות לטובת תפיסת עולמך, על גבם של שלושה ילדים והוריהם, טרוטי עיניים מדאגה.
גם לאמא מרעננה יש ילדים שנוסעים בטרמפים
מלחמת הסטטוסים חוצת מגזרים, ומלאת התבדלות ושנאת האחר. המצקצקים מצד שמאל, האם נסיעה בטרמפים היא עילת העילות ויש לה זיקה למוטיבציה של ארגוני הטרור לחטוף ישראלים? ואם היו ממתינים בתחנת האוטובוס, האם גורלם היה אחר? האם הוריהם של ילדי מרכז הארץ - קריית גת, למשל - אחראים יותר לילדיהם, ומעורים במעשיהם יותר מאשר הורים לילדים הלומדים בכפר עציון?
ומנגד, מצקצקי הימין: האם אדם שאינו מאמין בכוחן של תפילות אמור ללכת לבית הכנסת, או שמותר לו להביע את השתתפותו גם בצפייה פאסיבית בטלוויזיה, וייחול אישי לשלום הנערים? מי אנחנו שנשפוט את יושבי בתי הקפה ונאשים אותם בזחיחות? מי שם את חובשי הכיפה להאשים את התל-אביבים כולם ב"ניתוק"? האם כשנרצחו בתל אביב ילדים בבר-נוער, ערכנו תפילה לעילוי נשמתם?
המגזר הדתי נוטה להתכנס סביב נציגיו גם כשאינו מכיר אותם אישית, מתוך תחושת המשפחתיות השבטית המפעמת בו. לכן קל לו יותר להביע רגש השתתפות פומבי, להתארגן למפגש המונים, למצוא נקודה ארכימדית כמו בית כנסת כדי לערוך בו ונטילציה.
החילוני הפרטי אינו משתייך ל"מגזר". הוא לא חלק מקהילה, בדרך כלל, אלא קשור לקבוצת התייחסות מקצועית וחברית קרובה. תרבות ההתכנסות שונה, הדרכים להביע קולקטיביזם הן שונות, אבל אין בהן דבר שמסגיר את התחושות הפנימיות של אמא חילונית מרעננה, שגם לה יש ילדים שנוהגים לקחת טרמפים כשהם נוסעים להופעה בצפון.
תחרות ילדותית ואנוכית
מי שכותב סטטוסים בגנות מתנחלים שנוסעים בטרמפים, הוא זה שגם לא מניף דגל ביום עצמאות, וממילא לא רואה את עצמו חלק מקולקטיב, והוא תועמלן של דעה אחת: הפסקת הכיבוש. ומותר לו. כל הדרכים כנראה כשרות במלחמה על הבית שלך, על אופיו ודרכו. מי שרואה במתנחלים קוץ בעקבו של השלום, לא יוכל שלא לגייס גם את האירוע הזה לחיזוק עמדתו, אבל זה לא מעיד על שמחה לאיד, ואין מה לפרנס סטטוס כזה בשיתופים וקרבות רחוב וירטואליים.
היחסים בין הפלגים האידיאולוגיים אמורים להתנשא מעל למארבים מתוכננים סביב התנהגויות יומיומיות וסטטוסים בפייסבוק. קרבות כאלה, בדרך כלל, הופכים דמגוגיים ברגע שהם עולים על המסכים, מפאת הרצון בפאנץ'. הם מרדדים את סכנת החיים המוחשית של הנערים, והופכים אותה מטבע עובר לסוחר תמורת טפיחה עצמית על השכם. הימנית או השמאלית.
התחרות על רמת המעורבות הרגשית באירוע היא ילדותית ואנוכית, ונובעת מרצון עז באישור מחודש לעמדה הפוליטית האישית. אין בה להקל על צערן וחרדתן של המשפחות, ואין בה לקדם את שחרורם של הנערים. מי שעסוק בלכתוב בפייסבוק עד כמה השמאל מנותק, מבחינתי ביזבז את זמן התפילה שלו, בדיוק כמו יושב בית הקפה. תפילה יכולה להיות גם פסוקים מהסידור וגם מלמול חרישי מול הטלוויזיה: הלוואי שיחזרו הביתה בשלום.