סאונדגרדן בהופעה: ככה רוק צריך להישמע
בעידן שבו הופעות רוק יצריות הפכו למצרך נדיר, זכינו לביקור נוסטלגי מצד דינוזאורים שמורים היטב שיודעים לעשות את זה טוב ורועש. סאונדגרדן אולי לא רלוונטית כפי שהיתה בשיאה, אבל חבריה עשו הכל בשביל לרצות את הקהל הישראלי שהגיע לפגישת המחזור הזו. וזה עבד
קשה כבר למצוא היום להקות רוק שקורצו מהחומר של סאונדגרדן. מי שהייתה אחת מלהקות הפוסטר של הגראנג', הז'אנר שהגדיר מחדש את הרוק בארצות הברית של שנות התשעים, הגיעה לישראל אמש (ד') להופעה אחת במסגרת פסטיבל רוקנרולר, וכיאה ללהקה במעמדה (קרי - סנסציית ניינטיז מתקמבקת), הפגינה בקיאות רבה בכל מה שנופל להגדרה "ריצוי קהל".
רק ערב לפני כן הופיעו על אותה במה חברי הפיקסיז, הפליאו בביצועים חיים לקלאסיקות מאותן שנים, אך סירבו בתוקף להחליף מילה עם הקהל שבא לראותם. אבל עבור כריס קורנל, קים ת'איל וחבריהם לסאונדגרדן, אינטראקציה עם הקהל היא עניין מובן מאליו, מרכיב הכרחי בבניית אמון בין אמן מופיע לבין המעריצים שבאו לראותו, וחשוב מכך - זכרו אותו ואת שיריו אחרי לא מעט שנים. ואכן, לא מעט אמון היה שם באצטדיון בלומפילד, לצד העלאת זיכרונות הדדית.
כריס קורנל, כוכב רוק במשמעות הישנה והארכאית של המילה, רעמת תלתלים לראשו כמו בימי טמפל אוף דה דוג הבוסריים (טוב, אולי קצרה יותר). אדם שכבר ביקר במחוזותינו מספר פעמים ונראה גם הפעם כמי שמוכן לבוא ולעבוד קשה עבור הקהל שלו בכל ביקור מחדש. לאורך הערב הוא ייקח אותנו למסע לאורך הקריירה של להקתו, מ-"Flower" , קטע הפתיחה של אלבומם המלא הראשון מ-1988, "Ultramega OK" ("זה היה ביג דיל עבורנו", יספר קורנל, באחד מרגעי שיתוף רבים במופע), דרך "Outshined" מ-1991 והאלבום "Badmotorfinger" (כולל העלאת זיכרונות מהימים בהם עלו ב-MTV קליפים של הלהקה שבוימו על ידי אידיוטים מוחלטים, כך על פי קורנל) ועד שירים מהגלגול הנוכחי של ההרכב והאלבום "King Animal" מ-2012.
"זה הסינגל הראשון שהוצאנו אחרי שחזרנו לעבוד יחד", יסביר קורנל לפני "Been Away Too Long" החדש, ויתקן טעות נפוצה כשיסביר: "זה לא באמת שיר על כך שנעדרנו לתקופה ארוכה מסצנת המוזיקה או על כך שלא היינו יחד כלהקה, אבל אם אתם רוצים לחשוב עליו ככה זה בסדר". בהמשך גם יופיעו "A Thousand Days Before" ו- "Blood On The Valley Floor" מאותו האלבום, שעל אף היותו עומד בסטנדרטים של האלבומים שקדמו לו, מתקבל באיפוק על ידי הקהל הישראלי הרעב למנות הנוסטלגיה שלו.
אבל הכוכב של הערב הוא ללא ספק האלבום "Superunknown" מ-1994, זה שקנה להם תהילת עולם, מעריצים רבים, תודעה מיינסטרימית ופנטהאוסים לרוב. אלבום שחוגג בימים אלה עשרים שנים מאז צאתו, ואשר שיריו מהווים את חלק הארי של המופע. די בצדק, יש לומר, שכן השירים החדשים מ"קינג אנימל" אמנם עוברים לא רע באלבום, אך בהופעה הם לא מניבים את התגובה שמעוררים השירים הקלאסיים, מסיבות מובנות.
מ-"Spoonman" שמגיח כבר בתחילתו של הערב כשיר השני, דרך "The Day I Tried To Live", "My Wave" המשובח, "Fell On Black Days" וכמובן שיר הנושא של האלבום, כולם מהווים רגעי שיא עבור קהל שבואו נודה בכך, בא כדי לשמוע את הקלאסיקות. כן, גם הלהיט החרוש "Black Hole Sun" היה שם, אבל האמת היא שאפשר היה גם בלעדיו, ונראה כי הוא זכה אמש לביצוע די עייף, מלהקה שסביר להניח מאסה בשיר הזה בערך כמו מאזין הרדיו הישראלי הממוצע.
ועוד היו שם קריאות כדורגל - בכל זאת אנחנו באצטדיון - והפצרה בקהל להזכיר לשכנים בבלומפילד שאנחנו עוד כאן. בכלל, נראה ש"אנחנו עוד כאן" היתה התמה של הערב הזה (ואולי של הפסטיבל כולו, ועוד על כך בהמשך), שהפגיש לא מעט חובבי רוק מבוגרים עם כוכבי ילדותם, אנשים שעיצבו לא מעט מהטעם המקומי בלהקות גיטרות, ומאייש כאן עד היום פינה נוסטלגית חמימה, זיכרון גיל נעורים נעים ובטוח. קורנל ושות' הם החברים שמעולם לא עזבו אותך, אלו שגם אם במהלך השנים הפסקת להאזין להם באותה תדירות שהיית עושה זאת קודם לכן, לנצח תוכל לדקלם את שיריהם, גם מתוך שינה.
כן, עבור רבים מבאי יומו השני של פסטיבל רוקנרול, מדובר היה במפגש מחזור עם מי שחוו עמם את האהבה ללהקה הנהדרת הזו, מפגש מחודש עם מי שהיינו כש-"Rusty Cage" רק יצא, ועם מי שקורנל והלהקה הספיקו למצות עת התקרבו לסוך דרכם ב-1996 עם "Burden In My Hand", מהשירים הבודדים שמבוצעים הלילה מתוך האלבום "Down On The Upside". אליו הצטרף גם "Blow Up The Outside World" ההמנוני, ואז מה אם הוחרם במידת מה לאחר פיגוע הטרור במגדלי התאומים מכיוון שהכיל את המילה "Blow".
איפשהו במהלך המופע, ברצף של "Burden", "Rusty" ו-"4th of July" נרשמת ירידת אנרגיות ברורה, ונדמה כי לחברים שעל הבמה קשה להתמודד עם חום הקיץ הישראלי. אבל החזרה להדרן עם "Let Me Drown" מציגה את ההרכב באנרגיות מחודשות, רגע לפני שקים ת'איל סוגר את הערב באורגיה של גיטריסט, גיטרה ומגבר בתום "Beyond The Wheel".
"אנחנו להקה בת 30 שנה, וממשיכים לעשות את זה אחרי כל כך הרבה זמן בגלל התמיכה שלכם, תודה רבה", יכריז קורנל בעל קול הזכוכית לקראת סוף ההופעה, וגם יזרוק לחלל האצטדיון רמז בדמות קריצה והבטחה להגיע לשוב אל מחוזותינו בקיץ הבא - אם רק נרצה בכך.
סאונדגרדן לא העניקו הלילה את הביצועים המדויקים ביותר לשיריהם, אבל לעזאזל - מדובר במופע רוק חשוף ויצרי וכך הוא צריך להישמע, בעידן שבו כבר קשה ליהנות מכאלו.
בזמנים בהם מעמדו של כוכב הרוק הולך, פוחת ומתפייד לעבר עתיד לא ברור, מנחם לדעת שיש כאן עדיין כמה דינוזאורים (שמורים היטב, יש לציין) שיודעים לסובב את גלגלי הז'אנר הנכחד הזה, מהר, נכון ובמידה לא מבוקרת של רעש.
המפגש של הקהל הישראלי עם קורנל וחבריו הרגיש כמו מפגש מחודש עם חבר ישן, שותף מוכר לפיסת חיים שחווית פעם, אשר עיצבה אותך ואת טעמך המוזיקלי לכדי מי שאתה היום. על שאלת הרלוונטיות של סאונדגרדן והפיקסיז יש עוד מה לדבר, ויש צדק בטענה ש"רוקנרולר" היה פסטיבל מבוסס נוסטלגיה. ועדיין, חשוב שיהיו לנו כאן עוד ערבים כאלו, ואם מדובר באירוע ראשון במסורת פסטיבלים הרי שמדובר בהצלחה, שאולי תביא לכאן במסגרתה בשנים הקרובות גם הרכבי רוק צעירים ורעננים יותר. פו פייטרז וקווינז אוף דה סטון אייג', מישהו?
