מרוב דו"חות המדינה שכחה את עניי המחר
ההמלצות החדשות של הוועדה למלחמה בעוני שפורסמו השבוע רק הדגישו בעיה ישנה: המדינה מקפידה לבדוק כמה עניים חיים בה, אך היא לא טורחת לבדוק מי מהם עשויים לצאת ממצבם תוך זמן קצר - וכמה מהאזרחים נמצאים מעל לקו העוני אך למעשה רחוקים מכתב פיטורים אחד מלהיכנס תחתיו
ועדת אלאלוף למלחמה בעוני פרסמה השבוע את מסקנותיה, הכוללות שורה של צעדים בעלות תקציבית של קרוב ל-8 מיליארד שקל בשנה. המטרה המוצהרת והמקורית של הוועדה הייתה לצמצם את כמות העניים בישראל ולהביאה תוך עשור לרמה הממוצעת במדינות המפותחות.
עוני - כתבות נוספות בנושא:
- מאבק בעוני: "רוב התקציב לא מגיע ליעדו". מסקנות הוועדה
- חשש בוועדה למלחמה בעוני: "ההמלצות ייקברו"
- שיעור העוני בישראל - השני בגובהו ב-OECD
1.8 מיליון עניים חיים בישראל וועדת אלאלוף רוצה שתוך 10 שנים חצי מהם יפסיק להיות עניים. אך מה באמת יודעים חברי הוועדה על העניים הללו? האם העניים הם תמיד אותם עניים או שמא יש כניסה ויציאה ממעגל העוני? אם אכן יש תחלופה, אז מה הסיכויים של כל אחד מה-1.8 מיליון ישראלים הללו לצאת ממעגל העוני, ולמה זקוק כל עני כדי להפסיק להיות עני? ומנגד, מי הם הישראלים שנמצאים בסיכון הגבוה ביותר להיכנס למעגל העוני וכמה מהם מסתובבים בינינו? בינינו?! אולי העניין האלה הם בכלל אנחנו?
לשאלות הללו לא תמצאו תשובה בין דפי הדו"ח של ועדת אלאלוף. העוני מתואר שם כגוש ענק ועיסתי, בלתי נעים למראה או למגע - וכל מה שניתן לעשות עימו הוא לקוות כי גודלו יצטמצם למחצית, כדי שיתפוס פחות מקום בחלל המשותף שכולנו חולקים. זוהי, כמובן, תפישה מוטעית מיסודה. העוני אינו דבר - הוא מצב, מצב כלכלי מוגדר הנובע מתנאים שאינם בהכרח כלכליים. בהינתן תנאים מסוימים, כולנו יכולים להיות עניים.
ישראל אחת משש מדינות שלא בדקו התפלגות עושר בעשור האחרון
הבעייתיות בהבנת העוני נובעת מהגדרתו. מדינת ישראל, כמו מדינות אחרות החברות בארגון ה-OECD, מגדירה עוני באופן יחסי להכנסה במשק. עני הוא מי שחי בבית שבו ההכנסה הפנויה לנפש נמוכה מההכנסה החציונית במשק. כיצד מחשבים זאת? מחשבים את ההכנסה הפנויה במשק הבית - מעבודה, מהון ומנכסים - מנכים ממנה תשלומי מסים ומוסיפים לה הכנסות מתמיכות וקצבאות ואז מחלקים אותה
למספר הנפשות באותו משק בית.
מכיוון שחלק מההוצאות גדלות לפי מספר הנפשות וחלק נשארות קבועות ללא קשר לגודלה של המשפחה, משתמשים במושג "נפש סטנדרטית". נפש אחת שווה 1.25 נפשות סטנדרטיות (אדם בוגר אחד שצריך לשלם שכר דירה נושא בנטל גדול יותר משני בוגרים שמחלקים את הנטל הזה). הנפש השנייה שווה 0.75 נפשות סטנדרטיות. הנפש השלישית (הילד הראשון במשפחה) שווה 0.65 נפשות סטנדרטיות (צריך להאכיל את הילד ולהלבישו, אבל לא צריך לקנות לו רכב או להגדיל את הדירה ב-33%). הנפש הרביעית שווה 0.55 נפשות סטנדרטיות (הילד השני יכול ללבוש בגדים שנקנו עבור הילד הראשון ועלות גידולו פוחתת) וכך הלאה.
ההכנסה החציונית לנפש סטנדרטית בישראל (ההכנסה שחצי מההכנסות היו גבוהות ממנה וחצי נמוכות ממנה) עמדה בשנת 2012 על רמה של 4,512 שקל לחודש. לפיכך, כל מי שחי במשק בית שבו ההכנסה לנפש סטנדרטית הייתה נמוכה מ-2,256 שקל לחודש - נחשב לעני.
שיטת חישוב זו יעילה, מכיוון שהיא דומה לשיטת החישוב במדינות החברות בארגון ה-OECD ומאפשרת לישראל למדוד את עצמה מול הכלכלות המפותחות שאליהן היא מבקשות להידמות. אלא שברוב המדינות החברות בארגון נהוג להשתמש, לצד המדד של קו העוני, במדדים נוספים שמטרתם היא להבין טוב יותר את המגמות העתידיות.
מדד אחד שכזה הוא "העוני הנכסי". עוני נכסי מוגדר כאי יכולת לספק את תצרוכת משק הבית לתקופה מוגבלת בהיעדר הכנסות מעבודה וקצבאות. כלומר, עני נכסית הוא מי שאין בידיו מספיק חסכונות כספיים, מניות ואג"ח, נדל"ן או רכוש אחר שניתן למכור או למשכן בעת הצורך. אותו אדם עשוי להיחשב למי שאינו עני, כי הכנסתו הנוכחית ממשכורת מציבה אותו מעל לקן העוני. אך אירוע כמו פיטורים, מחלה או כל הוצאה גדולה ובלתי מתוכננת עשויים להביא אותו מיד למצב של עוני.
על מנת לחשב את היקף העוני הנכסי בישראל, ולקבוע כמה מאזרחי המדינה נמצאים בסכנת התדרדרות לעוני, יש לערוך בדיקה מקיפה של התפלגות העושר - כלומר, הרכוש וההכנסות ולא רק ההכנסות - בין הפרטים בחברה. בדיקה כזו ניתן לעשות על סמך נתוני רשות המסים. מבדיקה שערך המכון לרפורמות מבניות בישראל עולה כי מאז שנות ה-60 לא נערכה בדיקה כזו על ידי ממשלת ישראל. ישראל אחת משש מדינות החברות בארגון שלא ערכו סקר התפלגות עושר בעשור האחרון.
משכילים אך עניים
מדד עוני נכסי הוא לא המדד היחיד שחסר לנו. לצד הנכסים המוחשיים, ישנם גם נכסים לא מוחשיים שמשפיעים על המצב הכלכלי בטווח הארוך. הבולט שבהם הוא השכלה. היכן המדד שמפלח את 1.8 מיליון העניים שלנו לפי מספר שנות לימוד? אמנם, חדשות לבקרים מתפרסמים מחקרים שבוחנים את הקשר בין עוני לרמת השכלה, אך בהיעדר סקר אחיד ורשמי לא ניתן לקבוע כמה מהעניים הם עולים קשישים שאינם מתקיימים בכבוד למרות השכלתם הרחבה, כמה מהם ילדים בבתים שבהם ההורים אינם רואים את החשיבות שבהשכלה כללית וכמה מהם הם בוגרי תיכון או אוניברסיטה שפשוט לא מוצאים עבודה.
ללא המידע הזה, הממשלה לא יכולה להבין בכל רגע נתון עם איזה עוני היא מתמודדת. היא גם אינה יכולה להבחין בין עניים שזקוקים למעט סיוע כדי להשאיר את הראש מעל לפני המים לתקופה מוגבלת לבין עניים שלכודים במעגל בין דורי של בערות ומחסור. בקיצור, אין לה כלים לפתח את מה שוועדת אלאלוף מונתה על מנת לפתח - מדיניות למלחמה בעוני.
אלו רק שתי דוגמאות לסוגי המידע שחסרים לנו. יש עוד רבים. ועדת אלאלוף לא שכחה, כמובן, להתייחס לסוגייה הזאת. חבריה המליצו על הרחבת מדידת העוני, כך שניתן יהיה להבחין במשקי בית שבהם הילדים אמנם אוכלים, אך מוצרים כמו בריאות, חינוך, בגדים וכו' - אינם בהישג ידם. היא גם המליצה לאמץ את מסקנותיה של ועדה קודמת, שבראשה עמד הסטטיסטיקאי הראשי לשעבר, פרופ' שלמה יצחקי.
ועדה זו, שפעלה בשנת 2008, הציעה שורה של צעדים לטיוב הנתונים אודות העוני בישראל. בין היתר, המליצה ועדת יצחקי להתחשב בזכאות לשירותי בהנחה או בחינם כחלק מההכנסות ולמדוד מה שיעור המשפחות שמוגדרות כעניות על פי הכנסתן, אך הוצאותיה גבוהות מהכנסתן המוצהרת.
הוועדה המליצה גם על יצירת מדד של עוני נכסי. מדד קו העוני, קבעו חברי הוועדה, "אינו נותן תמונה על הסיכויים שלהם (העניים, א.ל) לצאת ממעגל העוני בעתיד משום שאינו מודד את הנכסים העומדים לרשותם והמאפשרים להם לתכנן את עתידם...חשוב גם לנסות למדוד את הפערים בנכסים שאינם כספיים ובראשם השכלה. כאמור, פערים אלה הם בעלי השפעה ארוכת טווח על הפערים בחברה".
מעניין שחברי ועדת אלאלוף המליצו לאמץ את מסקנותיה של ועדת יצחקי. בדברי ההקדמה שלו לדו"ח הוועדה, המליץ יצחקי עצמו לאמץ את מסקנותיה של ועדה אחרת, שפעלה ב-1999. "המלצות דומות לאלו המוצעות בדו"ח זה, הוצעו גם על ידי ועדה שהגישה את המלצותיה בשנת 1999 ושהמלצותיה לא יושמו", כתב יצחקי לראש הממשלה ולשר האוצר.
"יישומן של המלצות שאינן כרוכות בקבלת נתונים חדשים - אינו מחייב הקצאת משאבים מיוחדת וגם אינו מהווה אתגר מקצועי...תקוותי ובקשתי היא שגורלן של המלצות אלו לא יהיה כגורלן של המלצות הוועדה הקודמת". כעבור 6 שנים - עוד ועדה ועוד המלצה לאמץ את המסקנות של הוועדה הקודמת. ככה זה בעסקי הוועדות: הדו"חות נובחים והשיירה עוברת.
"החברה בישראל ומוסדותיה נוהגים כלפי אנשים החיים בעוני בניכור", קבע אלי אלאלוף בדברי הפתיחה שלו לדו"ח שהוגש השבוע. הניכור שעליו כתב אלאלוף משתקף בבירור במדדים לניתוח וכימות העוני. חברה המבקשת לדעת מדי שנה כמה עניים חיים בקרבה, אך אינה תוהה אילו מהעניים עשויים לצאת ממצבם תוך זמן קצר וכמה מהאזרחים נמצאים מעל לקו העוני אך למעשה רחוקים מכתב פיטורים אחד מלהיכנס תחתיו - היא חברה שאינה רואה את העוני כחלק ממנה. העניים נתפשים בעיניה כקבוצה מובחנת, קבועה ומרוחקת ולא כפרטים שווים בחברה, שנמצאים במצב נתון.
לפנייה לכתב/ת 
