רילוקיישן למדינה עם 1.2 מיליארד איש
מגורים בקומפלקסים יוקרתיים לצד קבצנים ולכלוך ברחובות, חשיפה לתרבות צבעונית ולחוויות מפתיעות אך גם לביורוקרטיה מורטת עצבים. משפחות ישראליות שמתגוררות בהודו מטעם העבודה שיתפו בחוויה. וגם - באילו תחומים ניתן לעבוד, האם מצליחים לחסוך ואיך מוציאים אשרת עבודה?
הודו , המקום המועדף על הצעירים הישראלים אחרי הצבא, היא גם יעד לרילוקיישן עבור עובדים מישראל. אין ספק שזו נשמעת חוויה קסומה ולא שגרתית, אך כשמדובר במעבר משפחתי זה לא כל כך פשוט. מה ההבדלים בתרבות ובשוק העבודה, כיצד מומלץ להיערך, מי יכול לעבוד במדינה וכיצד ניתן להוציא אשרת עבודה? משפחות ישראליות שמתגוררות במקום שיתפו בחוויה.
עוד כתבות על רילוקיישן - בערוץ קריירה :
- עובדים בקצה העולם: ישראלים באוסטרליה רילוקיישן עם המשפחה בסין: להגר לכוכב אחר
- עמק הסיליקון: יותר יקר ממה שחשבתם
"הביורוקרטיה יכולה לשבור"
אפרת ויניב פלדמן, בני 33, עברו לפונה לפני כשנה עם ילדיהם, מעין (3.5) והילי (2.5), בעקבות עבודתה של אפרת כמנתחת מערכות באמדוקס. בני הזוג, שהספיקו לבקר בעבר במדינה במסגרת עבודתם, לא חשבו פעמיים כשקיבלו את ההצעה והשיבו בחיוב. "ראינו בכך הזדמנות", הם מספרים.
המעבר עצמו עבר לדבריהם בקלות יחסית, שכן החברה טיפלה בתהליך, כולל אריזה ושילוח הרהיטים מישראל. בין היתר הם סחבו מהארץ כמויות אדירות של חבילות טיטולים וניירות טואלט - מוצרים שאינם זמינים במיוחד במדינה. זמן קצר לאחר הנחיתה הילדים החלו ללכת לגנים בינלאומיים והחששות סביב הקליטה שלהם נמוגו. "חשבנו שיהיה יותר קשה אבל הם התרגלו מהר", מספר יניב. "ניסינו לעגן להם שגרה כמה שיותר מהר וזה עזר להתאקלם".
בפונה מתגוררות כ-15 משפחות ישראליות, רובן מטעם אמדוקס, לצד אקספוטים (אנשים ברילוקיישן) ממדינות כמו שוויץ, בלגיה, גרמניה וארה"ב. בשנים האחרונות צמחה במקום תעשיית היי-טק שמרכזת זרים מכל העולם, בעוד שנהירת התיירים אל האשרם של אושו בעיר הידלדלה משמעותית.
בני הזוג מעידים, כי אינם מצליחים לחוות ממש את השאנטי ההודי המפורסם. בעוד שהעובדים המקומיים מתחילים את יום העבודה בסביבות 10:00 בבוקר ומסיימים אותו בסביבות שבע - אפרת מתחילה אותו כבר ב-8:00 בבוקר, עם הדלקת האורות במשרד. יניב, גם הוא מנתח מערכות במקצועו, עובד מביתם מול לקוחות בארץ. "תכננו שאשאר יותר בבית עם הילדים אך בפועל אנחנו חיים בצורה די שוטפת את העבודה, בשעות שדי דומות לאלו של ישראל", הוא מעיד.
אף שטיילה במקום לאחר הצבא, אפרת מעידה כי הפעם מדובר עבורה בחוויה אחרת לגמרי - ולא רק מבחינת רמת החיים הגבוהה יותר מזו שחוותה כתרמילאית. "הביורוקרטיה ההודית יכולה לשבור כל אחד", היא מעידה. "זו מדינה מבולגנת ובניסיון לעשות סדר, יש מדיניות לכל נושא קטן ואף אחד לא יקח החלטה אם זה חורג מתחום עיסוקו".
"בהודו יש שפע של כוח אדם זמין וזול ואין בעיה של תקנים", היא מוסיפה. "המשמעות היא ש-3-2 אנשים ממלאים תפקיד שאדם אחד עושה בארץ וכל עובד יכול לייעץ רק לגבי חלק מאוד מסוים בתהליך. בנוסף, אי אפשר להתווכח ולצעוק פה כפי שרגילים בארץ. אם רוצים להשיג משהו צריך לעשות זאת בנועם אך גם באסרטיביות".
כפי שהדגימה בפוסט משעשע בבלוג שהיא כותבת על חוויותיה, השונות התרבותית מתבטאת גם בשגרת היום-יום, כך למשל כשמזמינים בעל מקצוע ומתייצבים ארבעה ללא כלי עבודה ומפרקים חצי בית, או פעולה בנקאית פשוטה שאורכת לפחות 7 ימי עבודה עם טפסים שלא נגמרים ובנקאי שמתייצב ממש בפתח הבית.
בשעות הפנאי בני הזוג מבלים עם הקהילה הישראלית והבינלאומית במקום. העלויות הזולות במדינה, מאפשרות להם ליהנות מרמת חיים גבוהה למדי, הכוללת דירה של 5 חדרים בקומפלקס יוקרתי עם בריכה ומכון כושר, בעלות של 3,500 שקל בחודש בלבד, עוזרת בית שמנקה ומבשלת רוב ימות השבוע ונהג צמוד. "יוקר המחיה פה מצחיק לעומת ישראל", היא מעידה. "בכל הזדמנות שיש אנו חיים את החיים הטובים".
הכל ברופי וחצי? לא בדיוק
ג' (בן 55), מתגורר עם אשתו בניו-דלהי, בשליחות מטעם התעשייה האווירית בתחום השיווק והתפעול. כמי שגר בעיר הבירה הוא דווקא מציין כי עלויות המחייה יותר גבוהות ממה שחושבים. "התדמית שהכל עולה רופי וחצי לא תמיד מדויקת", הוא מפרט. "אנחנו לא חוסכים בקלות ולא עושים מיליונים".
בין היתר הוא מפרט כי המוצרים המקומיים בשווקים ובחנויות המקומיות אכן זולים, אבל המחירים של מוצרים מיובאים דוגמת מותגי קפה, דומים לישראל. עוד הוא מדגים, כי בית חדש באיזור טוב, יעלה אלפי דולרים בחודש, עלויות החשמל בתקופה החמה עומדות על 1,500 שקל לחודש למשך כ-5 חודשים וחשבון הוצאות המים לשלושה חודשים עומד על 1,000 שקל. "גם במסעדות משלמים לא מעט ועדיין קיים סיכוי לחזור הביתה עם קלקול קיבה", הוא מוסיף.
הילדים, בשנות ה-20 לחייהם, כבר התנסו בעבר ברילוקיישן, למשך שנה בארה"ב ושלוש שנים בתאילנד. הפעם הם נשארו בארץ. ג', שגם ביקר במדינה במסגרת העבודה, לא היסס לקבל את ההצעה, אך גם ממנו זה לא חסך התמודדויות מורטות עצבים. "קיים פער תרבותי עמוק", הוא אומר. "זה מקום שעולה על כל דמיון, גם מבחינת קשיים וגם מבחינת אתגרים וחוויות".
כך, על אף ששכונת מגוריהם נחשבת ליוקרתית, בני הזוג נאלצים להתמודד עם הפסקות חשמל רבות - בעיה נפוצה בהודו, הפסקות מים - שממילא אינם ראויים לשתייה, ותמרון ברחובות מטונפים, בין גללי צואה למדרכות שבורות.
בכל הקשור לתרבות העבודה, הוא מציין, כי "יש דברים שקשה להבין אך אסור להיגרר לביקורת ושיפוטיות. כך למשל, אין צורך בפתרונות טכנולוגיים שיחסכו כוח אדם, כי אז יהיו מיליוני מובטלים. עם זאת, יש הרבה קווי דמיון בין הישראלים להודים בעסקים; סיכום הוא סיכום, אבל אחריו מתחיל המו"מ. אנשים מתוחכמים וזה אתגר מהנה".
בני הזוג מנצלים את ההזדמנות ומטיילים כמה שיותר, אבל גם יש רגעים לא קלים, של געגועים לתרבות המוכרת או לפחות למזג האוויר. "בשבועיים האחרונים הטמפרטורות היו 46-47 מעלות", הוא מספר. "כל המזגנים עובדים בבית ללא הפסקה אך לא מקררים בעוצמות חזקות והבית עדיין לא קר". נוכח מה שעשוי להראות בכבישים ככאוס מפחיד של מכוניות, אוטובוסים, ריקשות, בני אדם ופרות - בני הזוג מחזיקים נהג צמוד. "לנהוג בהודו זו חוויה מסוג אחר, הכל בלגן אחד גדול", מעיד ג'. "אני מעריץ את מי שנוהג לבד, אבל צריך להיות אמיץ, שוטה או שילוב של השניים".
"הלקח החשוב ביותר הוא שצריך להגיע עם ראש פתוח ונכונות לגלות סבלנות", הוא מוסיף. "זה מקום מרתק, מעניין, קשה ומאתגר, שלא דומה לשום דבר בעולם דווקא בגלל הקושי והניגודיות. יש פה תרבות מגוונת של עושר והשכלה לעומת עוני ומראות לא קלים של מיליוני קבצנים, נכים ופסחים ברחובות. קשה להבין מה זה 1.2 מיליארד בני אדם, בכל מדינת ישראל מתגוררים כמחצית מתושבי דלהי".
ריכוזי ישראלים ויוקר מחיה
הודו מחולקת למדינות עם שפות ותרבויות רבות כאשר השונות בין מקום למקום עצומה. דוד קינן, מנכ"ל חברת הייעוץ BDO I2I מקבוצת BDO זיו האפט, המלווה פעילות של חברות ישראליות בהודו, מספר כי בתת-היבשת העצומה יש רק כ-100 עד 200 משפחות ישראליות בשליחות מטעם העבודה, רובן מרוכזות בדלהי, מומבאי ובנגלור, כאשר בשנים האחרונות חלה עליה בשיעור העובדים בתחומי הביטחון לעומת ירידה בתחומי ההיי-טק. לצד זאת הוא מונה את עובדי הקונסוליות ומיעוט קטן של עובדים ביהלומים.
עינת גז מנכ"לית חברת רילוקיישן ג'ובס, מספרת כי רוב הישראלים הם נציגי חברות מתחום הביטחון בתפקידי ניהול ותמיכה טכנית ועובדי מרכזי פיתוח של חברות היי-טק ישראליות, רובם מנהלי צוותים בתחום התוכנה. היא מוסיפה כי תחום שנמצא בצמיחה הוא של עובדים בפרויקטים הקשורים בחקלאות ובטכנולוגיות ירוקות, בהם אגרונומים, אנשי תמיכה טכנית, אנשי מכירות ומנהלי מוצר ופרויקטים.
| תפקיד | שכר חודשי |
| מנהלי אזור | 12,000-10,000 דולר |
| מנהלי מכירות | 8,000-6,000 דולר |
| מנהל פרויקטים | 7,000-6,000 דולר |
| מנהל תמיכה טכנית | 8,000-6,000 דולר |
| אגרונום | כ-7,000 דולר |
| ראש צוות פיתוח תוכנה | 10,000-8,000 דולר |
הזרים מתגוררים באזורים אמידים של העיר, במתחמי מגורים יוקרתיים. גז מפרטת כי שכר הדירה נע בין 2,500 ל-4,000 דולר לדירה, תלוי בגודל ובמיקום, כשבמקרים רבים החברות המעסיקות מממנות את ההוצאה הזו. הגנים הפרטיים עולים כ-20 אלף דולר לשנה ואילו עלויות המחייה על כ-600 דולר בחודש לערך. דוגמאות לעלויות המוצרים המקומיים כפי שאספנו מהמרואיינים לכתבה: ליטר חלב - 3.7 שקלים, חצי קילו בצל - 2 שקלים, וקילו עגבניות - פחות משקל.
"מה הודו? השתגעתם?"
במקביל, מוצרים רבים פשוט אינם קיימים, או לא באופן שבו האדם המערבי הממוצע מכיר אותם. כך למשל הגר בר, שמתגוררת אף היא בפונה בשליחות של 3 שנים מטעם בעלה, רז, ועם שני ילדיהם, רומי (16.5) ויובל (13), למדה להכין גבינות בבית בכוחות עצמה, נוכח ההיצע הדל בשוק המקומי.
בני הזוג של העובדים ברילוקיישן לא יכולים להוציא בקלות אשרת עבודה. הגר, שעבדה בישראל כיועצת השמה בחברת כוח אדם, מספרת שהיא עסוקה בעיקר בסידורים אינסופיים. "לא קל לארגן בית בהודו", היא מספרת. "הקניות גוזלות הרבה זמן ולפעמים צריך ללכת ל-4 חנויות עד שמוצאים משהו דומה. בכלל, הקצב איטי יותר וההתארגנות מול בעלי המקצוע מסובכת, לא תמיד מגיעים כשקובעים איתם ולא תמיד יגידו אם אינם יודעים לעשות משהו".
את רז, שנמצא בשנות ה-50 לחייו, ההצעה למעבר תפסה במפתיע בראיון עבודה למשרת מנהל רכש באמדוקס הודו. את עבודתו הקודמת בחברת היי-טק גדולה עזב מכיוון שעייף מהנסיעות הרבות, אך בשלב זה כבר שמע יותר מדי פעמים את התשובה של "אובר קוולפיד" בראיונות עבודה. לאחר ששקל עם אשתו את התהליך, החליט להמשיך בו, התקבל לתפקיד והמשפחה החלה להתכונן למעבר, בין היתר באמצעות סדנאות מטעם החברה והשכרת כל סרט אפשרי על המדינה.
תגובות הסובבים נחלקו לדבריו לשניים. "כל מי ששמע שאנחנו נוסעים ישר שאל, 'מה, הודו?', ואז חלק אמרו שזו חוויה וחלק שאלו אם השתגענו", הוא מספר. החששות העיקריים של בני הזוג היו בעיקר סביב הילדים. "הסכמנו שאנחנו כבר לא כל כך צעירים ושבגילנו לא צצה מדי יום הזדמנות כזו", מסביר רז. "הערכנו גם שזה יעניק ערך מוסף לילדים מבחינת השפה וההתנסות וניסינו לצייר בפניהם את כל השיקולים, אך לא ידענו באמת איך תהיה ההתאקלמות ומה הולך לקרות".
שבועיים לאחר הנחיתה החלו הילדים ללמוד בבית ספר בינלאומי, שם התברר כי לא רק השפה מהווה אתגר, אלא גם שיטת הלימוד הקשוחה והמשמעת המוקפדת. "מורה זה מורה, הלימודים מסתיימים בסביבות 17:00 ויש הרבה עבודות בית ולמידה עצמית. זה מסוג הדברים שקשים בהתחלה אבל מעניקים ערך מוסף בהמשך".
בין ההבדלים בעולם העבודה, רז מדגיש את סגנון הדיבור. "מתבטאים בהמון כבוד", הוא מספר. "כשאני בא עם האופי הישראלי ומביע את דעתי מול מנהל אחר, מסתכלים עלי בצורה מוזרה. פה גם המנהל הכי בכיר יאזין לי בסבלנות, בעוד שבישראל לא בטוח בכלל שמנהל כזה יאזין למישהו בדרגה שלי".
נוכח העודף הבלתי נתפס של הביורוקרטיה, רז מתוודה כי נאלץ לפתח שפע של סבלנות. "בהרבה מצבים פועלים לפי הפרוטוקול ולא מתגמשים", הוא מסביר. "לוח זמנים אינו הדבר הכי חזק פה וכמנהל צוות, הרבה פעמים אני צריך להיות גם מזכירה ולוודא ביצוע משימות. בהתחלה צוחקים, אחר כך רוצים לבכות ולדפוק את הראש בקיר, אבל בסוף הופכים ליותר סבלניים".
בפועל, בני הזוג מעידים כי איכות החיים שלהם השתפרה וכי יש להם יותר פנאי, אך יש גם געגועים עזים לישראל. "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", הוא מפרט. "בביקור האחרון בארץ שכרנו רכב וכשעלינו על הכביש מנתב"ג לתל אביב היה לי תחושה שאני נוהג על הכבישים החלקים והנוחים של גרמניה. כשקמתי בבוקר, בגבעת עדה, יצאתי החוצה, לקחתי שאיפה ונהנתי מהאוויר הנקי שלנו".
התא המשפחתי מתחזק
אלונה (36) וכפיר (37) דקל, במקור מהמושב כוכב מיכאל, מתגוררים אף הם בפונה. גם במקרה שלהם ההחלטה לוותה בהתחבטויות בעיקר סביב הילדים, לי-אור (8) ויונתן (3). "זה לא מקום קל לעיכול", מסבירה אלונה. "יש המון מראות קשים שהילדים נחשפים אליהם ברמה יומית והיה חשוב לנו שלא לפגוע באיכות החיים שהייתה לנו בארץ מבחינת מגורים וחינוך".
בפועל, גם היא מספרת שרמת החיים שלהם עלתה. "אנחנו גרים בבית של 480 מטר עם 4 חדרי שינה שנמצא בתוך מתחם עם בריכה, חדר כושר מאובזר, שירות אחזקה 24 שעות, וחשמל ללא הפסקה, דבר שאינו ברור פה מאליו, בעלות חודשית של 4,100 שקל", היא מספרת. "הכל מאוד זול ביחס לארץ, ואני עוד קונה בסופר מקומי שמחזיק גם מוצרים מאירופה ונחשב ליקר יותר".
בישראל עבדה אלונה כמנהלת לקוחות במשרדי פרסום מובילים, אך כיום היא מתפקדת כאם במשרה מלאה. עם זאת, כמי שעד הנסיעה להודו עבדה מסביב לשעון, היא מעריכה את הזמן החדש שהתפנה לה. "רילוקיישן מחזק את התא המשפחתי, יש המון ביחד עם הילדים ועם בן הזוג ואנחנו מאוד נהנים מזה".
אלונה גם מצאה את עצמה מוקסמת נוכח אדיבות התושבים המקומיים בפונה ושפע החגים הססגוניים והצבעוניים שחוגגים המוני התושבים ברחובות. בשונה מרוב הזרים - היא ובעלה אזרו אומץ ונוהגים בעצמם.
מצד שני, יש גם געגועים עזים לאוכל הישראלי וקושי מסוים מול החריפות והשונות של המאכלים המקומיים. כך אלונה למדה להכין מאכלים שיזכירו את הבית כמו בורקסים, ג'חנון, שקשוקה או פלאפל, ובמקביל התיידדה עם המטבח ההודי המבוסס על קטניות וירקות, בגרסה קצת פחות חריפה.
אף שאין זו הפעם הראשונה שבני הזוג נמצאים ברילוקיישן – אלונה מציינת כי הפעם הם חשים ביתר שאת את הגעגועים לחברים ולמשפחה. "גרנו תקופה בלוס אנג'לס, שם אפשר היה לנגב חומוס או לקנות במבה. פה זה לא קיים, הישראליות היא מה שמייצרים בתוך הבית או במפגשים עם ישראלים אחרים. אנחנו משתדלים לחגוג ביחד עם שאר המשפחות את החגים והילדים מבקרים לפחות פעם בשבוע בבית חב"ד כדי להתחבר למקום שממנו אנחנו מגיעים".
הטיפ שלה למי ששוקל מעבר להודו במסגרת העבודה, הוא להתייעץ עם אנשים שעושים או עשו זאת ולהיערך בהתאם. "לנו אמרו למשל החוסר במוצרי מזון מסוימים ופשוט קנינו בארץ ושלחנו עם המכולה".
איך מוציאים אשרת עבודה להודו?
עו"ד צבי קן-תור, מומחה לדיני ניוד ושותף במשרד עו"ד קן-תור & עכו, מסביר כי זרים שמעוניינים לעבוד בהודו נדרשים להוציא אשרת עבודה, הדורשת חסות של חברה הודית. האשרה תקפה לעבודה רק אצל מעסיק מסוים ומונפקת לתקופה שנעה בין 3 חודשים ל-5 שנים, עם אפשרות להארכה.
בין התנאים שיש לעמוד בהם, קן תור מפרט הצגת אסמכתא המעידה על תואר אקדמאי או ידע התמחותי רלבנטי לעיסוק, ושכר גבוה שעומד על מינימום של 25 אלף דולר בשנה ותלוי בתפקיד ובמדינת היעד בהודו. גם בתפקידים ניהוליים ניתן לעתים לקבל אשרת עבודה - אך החברה תידרש לרוב להוכיח כי עשתה מאמצים לגיוס עובד מקומי קודם לכן.
על מנת להוציא את האשרה בפועל - על העובד הזר להגיש בקשה לאשרת עבודה מסוג E בשגרירות הודו בישראל, בהסתמך על החברה נותנת חסות בהודו. קן -תור מסביר כי הליך אישור הבקשה עלול להתארך מכיוון שלשגרירות יש זכות להתייעצות נוספת עם הרשויות ההודיות או להפנות אליהם את הבקשה לאישור מיוחד.
"העובדים נדרשים להחזיק בתארים מתקדמים ובידע וכישורים מקצועיים תואמים, שלרוב אינם זמינים בשוק העבודה המקומי בהודו ובכושרם לסייע לכלכלה ההודית להגדיל את היצוא שלה ובעיקר את מספר מקומות העבודה", הוא מפרט. "ישראלים שייתפסו עובדים בהודו ללא אשרות מתאימות – מסתכנים בשלילית האפשרות להיכנס בעתיד להודו, בקנסות ובמקרים חריגים אף בסנקציות חריפות כמו משפט פלילי".
לעומת זאת, על מנת לרכוש מוצרים בהודו לצורכי ייבוא לישראל, יש להוציא אשרת עסקים. קן-תור מסביר כי אשרה זו מאפשרת לשהות במדינה עד חצי שנה לכל היותר, לאחר מכן יש לצאת מהמדינה ולהמתין חודשיים עד שיוכלו להגיש בקשר מפורטת ומנומקת בדבר הסיבה שבגללה הם מעוניינים לשוב למדינה.
לפנייה לכתב/ת 
