"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם": משונה ומהנה
עם שפע של הומור שחור, תפניות עלילה מרובות וסיטואציות היסטוריות מגוחכות, "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מספק לצופה חוויה ביזארית ומהנה - גם אם לוקח לו זמן לתפוס תאוצה
הדבר הכי טוב והכי רע (למעט השם שלו) ב"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" השבדי הוא שינוי הטון שלו. כבר מהפוסטר אפשר לנחש שמדובר בסרט עם גוונים קומיים, אבל עבור מי שלא קרא את הספר עליו הוא מבוסס, ההתחלה שלו מבלבלת עד קורעת לב ברמה קשה לצפייה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אלן (רוברט גוסטפסון בן ה-50, שעבודת איפור מצוינת מאפשרת לו לגלם את הדמות בטווח גילאים רחב) מתחיל את הסרט כקשיש ערירי ומריר, שאפילו החתול האהוב עליו נלקח ממנו. בבדידותו הוא נראה מעט מעורער ועם חיבה יתרה לחומרי נפץ, שמובילה אותו לשהות בבית אבות, שם הוא כנראה זוכה להשגחת מה.
אלא שדווקא ביום הולדתו ה-100, כשבתקשורת המקומית מתכוננים לחגיגה וספירת הנרות בעיצומה, הוא מחליט שנמאס לו. הוא לוקח את הצופים למה שנראה בתחילה כמסע עגמומי של זקן קצת לא מחובר למציאות, שעומד לזכות בלעג וזלזול בכל אשר יפנה. אבל אלן ואיתו הסרט מתגלים לאט לאט כחוויה מסוג אחר לגמרי.
פליקס הרנגרן ביים וגם לקח חלק בכתיבת התסריט לפי ספרו של ג'ונאס ג'ונאסון ומגולל כאן סרט שנראה כמו "פורסט גאמפ", בגרסת ההומור השחור והשבדי. גם אלן, כמו פורסט, הוא לא אדם "רגיל". יש משהו מעט אוטיסטי או אולי נכה רגשית בהתנהגות שלו ובאופן שבו הוא מגיב לדברים. בשונה ממנו, הוא לא מתרשם או מתחשב בשיקולים מוסריים. הוא מעט אדיש ומאוד שיכור.
חייו נפרשים כזיכרונות ואנקדוטות במקביל לעלילה שמתרחשת בהווה, כשהאדישות, החיבה לטיפה המרה והבקיאות שלו באופן השימוש בדינמיט מובילים אותו לשחק תפקיד מרכזי באירועי מפתח גדולים בהיסטוריה המערבית של המאה ה-20. אבל אם "פורסט גאמפ" היה מחווה אמריקנית מרגשת ודביקה, אצל אלן ההופעות שלו מדגישות את האבסורדיות המרושעת של העולם שבו הוא ואנחנו חיים, ומעבירות דרכו גיחוך ביקורתי ופרוע למדי על מלחמת האזרחים בספרד, סטאלין, המלחמה הקרה ועוד.
בזמן שהוא עושה צחוק מהעבר, העלילה בהווה הולכת ומקבלת אופי מופרך של קומדיה שחורה ורבת תפניות. הדבר העיקרי שבעוכריה הוא שקצת בדומה לאלן עצמו, לוקח לה זמן מה להתחיל לנוע. כשם שהוא מתנהל לאט ולא מתרשם מסיטואציות מסכנות חיים, כולל חבורת אופנוענים עבריינים מגודלים שרודפים אחריו, כך גם חלקו הראשון של הסרט מתגלגל קצת יותר מדי בנחת.
עד שמבינים מי נגד מי, ומי עוד נגד מי, וסיפורי העבר מתחילים להיות מעניינים, לוקח קצת זמן. אבל ברגע שאלן פוגש עוד כמה דמויות משנה שמכניסות צבע וסיטואציות בלתי אפשריות לסרט (כולל רכב קרקס גנוב, מזוודה מלאה בשטרות, ופיל) הוא הופך לחגיגה של מצבים וצירופי מקרים בלתי אפשריים. החבורה שמתקבצת סביב אלן בהווה מצחיקה מאוד, בעיקר כי מדובר דווקא בדמויות של אנשים רגילים, שנכנסים בעקבות החביבות שלו כלאחר יד למצבים לא רגילים, למרדפים ולסיטואציות מאוד אלימות.
החברים של אלן בהווה הם אנשים כמונו, שנקלעים לסצנות לא מהעולם הזה. לעומתם, הדמויות ההיסטוריות מהעבר שאמורות להיות גדולות מהחיים, מתוארות כאן כמגוחכות באופן גדול מהחיים, כולל תובנות של אלן על מי רוקד טוב יותר, הגנרל פרנקו או סטאלין. השילוב בין הסיפורים ההיסטוריים לבין הדרמה העדכנית, שכמו נלקחה מסרט פשע, הופך את הסרט לחוויה ביזארית ומהנה.
