הסרט גרמני, אבל ההומור משפחתי-ישראלי
ההומור הישראלי עובד גם על הקהל הבינלאומי שהגיע לצפות בדרמה הקומית "Anderswo" בפסטיבל קרלובי וארי שבצ'כיה. אמנם הסרט מסווג באופן רשמי כגרמני, אבל הבמאית אסתר עמרמי והקאסט בראשות נטע ריסקין, חנה לסלאו ורומי אבולעפיה טוען אותו בהומור תוצרת הארץ
מה שעובד הכי חזק על הקהל שצפה בסרט הביכורים של עמרמי בהקרנת הבכורה בפסטיבל ברלין בפברואר, וגם השבוע בפסטיבל קרלובי וארי בצ'כיה, הוא ההומור. "Anderswo" משופע בו. הומור ישראלי, שורשי, מאוד ציני ורפלקסיבי. בעיקר בכל הנוגע למקומו של הפרט בתוך המשפחה, ובתוך האומה שעוטפת אותה. את הבצל הזה עמרמי מקלפת בעדינות ועם המון הומור. ולמרות זאת, עם בצל, כמו עם בצל, הדמעות מבצבצות.
"לא ידענו למה לצפות לפני ההקרנה בקרלובי וארי", הודתה עמרמי בת ה-34, בוגרת בית הספר לקולנוע קונרד וולף בפוטסדאם. "זה סרט גרמני, ויש בו נושאים שנוגעים בגרמנים, אבל פה בצ'כיה יש קהל מכל העולם. לא ידענו אם אנשים יבינו את הסרט, אם הם יבינו את הניואנסים. אם הם יצחקו. אבל כן, הם צחקו. זה מאוד מפתיע ומשמח".
גיבורת "Anderswo" היא נועה (אותה מגלמת נטע ריסקין), סטודנטית מצטיינת לבלשנות שהשתקעה בברלין. שנים אחרי שעזבה את ישראל, היא נמצאת במבוי סתום: האוניברסיטה מסירה את התמיכה במחקר שלה העוסק במילים שאינן ניתנות לפירוש מדויק (נושא שמלווה את הסרט לכל אורכו), ומערכת היחסים שלה עם בן זוגה יורג (גולו איולר) נקלעת לקשיים. בעיצומו של המשבר האישי, נועה - נערה מבולבלת בגוף של אישה בת 30 פלוס - נמלטת לישראל, חזרה אל החיק המשפחתי החם. לעתים חם מדי.
השיבה של נועה מעוררת מחדש רגשות מעורבים בקרב בני משפחתה. אמה רחל (בגילומה של חנה לסלאו) נעה בין דאגה מוגזמת מעדות אשכנז ("את לא אוכלת מספיק") להטחת האשמות על חוסר אחריות. האחות נטע (רומי אבולעפיה) מתייצבת לצד האם בעיקר בכל הנוגע להטחת ההאשמות. בעוד שהצד הגברי של המשפחה - האב יוסי (דב רייזר) והאח החייל דודי (קוסטה קפלן) שומרים על מידה פחותה של יצרים וגם של עניין.
מי שסודק את הבלילה הזאת הוא יורג הקריר שמגיע במפתיע ארצה, ונקלט בבלילה הדביקה והמהבילה הזאת. מובן שאסור שהוא יפגוש בסבתא האוהבת הניה (חנה ריבר), ניצולת שואה שבריאותה מתרופפת.
הפקעת המלודרמטית הזו גדושה בדינמיקות אינטימיות המוכרות לכולנו מחיק המשפחה, והן טובלות בקלישאות הלאומיות שסביבן. כל אלו מזינות את ההומור האפקטיבי של הסרט, המזכיר במשהו את זה שבקומדיה המצליחה "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא. יש פה מכל וכל: מהאכלה בכפייה נוסח יידישע מאמע, דרך בדיחות שואה שנונות, ועד בחינה ביקורתית של הסמליות הלאומית של ישראל - דגלים, צפירות וימי זיכרון.
למרות שיש בסרט המון אמפתיה כלפי החוויה הישראלית, יש בו גם המון ביקורת עליה, וגם רמז להשפעת המצב הביטחוני. במהלך הסרט יש גם איזכור להתקפת רקטות על תל אביב. "ישראל במצב מאוד מטורלל היום, וזה משפיע גם על האנשים שחיים בה. לא ידענו איך להתכונן לציפיות של הקהל ביום כזה", הודתה ריסקין.
ריסקין, אשר מדברת גרמנית בסרט, חשפה כי בחייה היו לה התנסויות דומות לזו של הגיבורה אותה היא מגלמת, וכי גם היא שהתה תקופה ארוכה בברלין וחלקה יחסים עם בחור גרמני. "לאמא שלי היה קצת קשה עם זה בהתחלה. אבל היא התרגלה", הודתה השחקנית.
גם עמרמי הודתה שיש בסרט המון מוטיבים מהחיים שלה וממצבה האישי, אך הבהירה: "יש בסרט דברים שחוויתי בעצמי, אבל כל בן אדם עובר בחיים שלו. הגרעין של הסרט הוא לא הישראליות שלו אלא הכמיהה למשפחה. לאותו מקום מנחם, שאתה מעריך רק כשאתה יוצא החוצה. זה דבר שכולם יכולים להזדהות איתו - בישראל, בגרמניה וגם בצרפת או במקום אחר". אפשר להניח שכך גם יכונה הסרט בעברית, לו רק יופץ בארץ: "במקום אחר".
