"אפס ביחסי אנוש": לקבלת הסרט, הקשב!
הקומדיה "אפס ביחסי אנוש" היא יצירה נשית מבריקה שעוד תוכר כנקודת ציון בתולדות הקולנוע הישראלי. התסריט העוקצני של הבמאית טליה לביא מקבל חיים בפיהן של צוות שחקניות מוכשרות - שותפות מלאות לסרט שמפשיט את המערכת הצה"לית ממדיה, וגולש גם לביקורת על החברה הישראלית
נפתח בשורה התחתונה: "אפס ביחסי אנוש" הוא ההפתעה הנעימה ביותר שסיפק הקולנוע הישראלי לצופיו מאז, ובכן, מי-זוכר-מתי. יתר על כן, אפשר בהחלט להגדיר את סרט הביכורים של טליה לביא כיצירה מכוננת בתולדות הקולנוע הישראלי העכשווי - כלומר כזו שתהווה נקודת מוצא או התייחסות לטקסטים עתידיים שייכתבו עליו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "אפס ביחסי אנוש"
עלילת "אפס ביחסי אנוש" מחולקת לשלושה פרקים, שכל אחד מהם הוא סיפור קצר בפני עצמו, וגם מתייחס לדמויות ולאירועים שהופיעו בקודמיו. שלושתם מתרחשים ביחידת שלישות הממוקמת בבסיס צבאי בדרום הארץ. הסיפור הראשון מגולל את קורותיה של דפי הנואשת (נלי תגר), שרוצה לעזוב את הבסיס המדברי ולעבור לשרת בקריה בתל אביב. כאשר היא נתקלת בחיילת חדשה שהגיעה לבסיס (יונית טובי), דפי בטוחה שמדובר במחליפה שלה ומתקינה את עצמה למעבר.
הסיפור השני עוקב אחר ניסיונותיה של זוהר (דאנה אבגי), חברתה המרדנית של דפי למשרד המכורה למשחק המחשב "שולה מוקשים", לאבד את בתוליה. ואילו במרכז הפרק השלישי עומדת המפקדת הישירה שלהן, קצינת השלישות רמה (שני קליין), שרצונה לזכות בקידום מאותגר על ידי שתי החיילות נטולות המוטיבציה (מכאן שמו הלועזי של הסרט, "Zero Motivation").
מה שעובד קודם כל בסרט הוא התסריט, שנע באפקטיביות בין רגעים קומיים נהדרים לסיטואציות טרגיות, ובין סצינות סוריאליסטיות לכאלה שמזכירות סרטי אימה. אלה נתמכות בדיאלוגים המצוינים שרובם שמורים לאבגי ולפקידת השלישות הרוסייה והנוקשה, אירנה (תמרה קלינגון).
הישג נוסף הוא אוסף השחקניות הצעירות, שלמעט אבגי (שהופיעה גם ב"חיילת בודדה", סרט הגמר של לביא, בוגרת סם שפיגל), הן בבחינת פנים חדשות ומבורכות בקולנוע הישראלי. כולן, ללא יוצאות מהכלל, מצוינות. הצפייה ב"אפס ביחסי אנוש" - השם מתייחס במודע לסרטו האנרכיסטי הנפלא של ז'אן ויגו, "אפס בהתנהגות" (1933) על ילדי פנימייה בצרפת המכריזים על מרד כנגד הממסד המדכא - מלווה, לפיכך, גם בהנאה שבגילוי.
העיסוק בצבא וצבאיות בקולנוע הישראלי (ובכלל) הופקע לרוב לטובת דיון בגבריות ויסודותיה. מעט מאוד סרטים העמידו במרכזם את החוויה הצבאית הנשית (ו"אפס ביחסי אנוש" ודאי אינו הראשון לעשות כן).
כך, "בנות" (1985) של נדב לויתן, לפי תסריט מאת אסי דיין, שעסק בטירונות הצה"לית ככור היתוך חברתי; "קרוב לבית" (2005) של וידי בילו ודליה הגר שהציב במרכזו חיילות משמר הגבול בירושלים בימי האינתיפאדה השנייה; "ירוקות" (2001) הסדרה התיעודית שהכינה ציפי ברנד על טירונות בנות במחנה 80; וגם "חיילת בודדה" (2005) של לביא עצמה עליו מתבסס הסיפור הראשון בסרטה הנוכחי.
קל, על כן, לפטור את "אפס ביחסי אנוש" כסרט שעוסק בצבאיות מנקודת מבט נשית ובהוויה הפקידותית. אלא שאם זה כל מה שהיה לסרט להציע, הוא היה נותר בגדר סאטירה במשקל נוצה ותו לא (והגברים פה, ובראשם המב"ס שמגלם יובל סגל, אכן מוצגים כשוביניסטים נלעגים). אדרבא, זהו סרט קודר הרבה מכפי שנראה על פני השטח, והוא עוסק למעשה במצוקתה של נשיות צעירה, לכאורה עדכנית, הנאבקת להגדיר את זהותה ומקומה.
הנשים בסרטה של לביא הן אובססיביות, רדופות, טרופות, לעיתים קטטוניות. קורבנות של תשוקתן ורצונן למרוד במערכת. כתוצאה, "אפס ביחסי אנוש" נדמה לעיתים כרומן גותי שעלילתו הועתקה מאנגליה הוויקטוריאנית אל בסיס צה"לי בלב המדבר.
אלא שפה, הממסד הצבאי הוא התחליף של הגבריות המדכאת הכולאת את האישה במרחב הביתי ותחת כבליה של האוטוריטה הפטריארכלית. ה"אפס" שבכותרת מבטא, אפוא, את הדיכוי הגברי שמעניק "ציונים" לתפקודן של הנשים הצעירות בסרט, אבל ברוח סרטו של ויגו הוא גם בבחינת קריאה למרד עתידי.
עולם הדימויים של הסרט, מקורי ומלהיב, כולל דו-קרב עם אקדחי סיכות, משרד מלא עד להתפקע בנייר גרוס, ומכתבי פנייה לרשויות הצבא שמתנוססים בעשרות ובמאות בכל רחבי הבסיס. זוהי האנרכיה שמציע הסרט, ואלה הם גם הרגעים שבהם הופך "אפס ביחסי אנוש" למשל אקזיסטנציאליסטי-אבסורדי נוסח "ברזיל" של טרי גיליאם על קיום נשי חסר תכלית במערכת שהיא נצלנית, גסה ורדוקטיבית.
סרטה של לביא הוא יצירה מרתקת. המושג "קול נשי" נדמה לעיתים מניפולטיבי ודידקטי, והשימוש בו נעשה בצורה גורפת מדי. אבל אין ספק שעם "אפס ביחסי אנוש" זוכה הקולנוע הישראלי באחד הקולות הנשיים המעניינים והרעננים שלו. העובדה שהשנה הקרובה עתידה לעמוד בסימן הקולנוע הנשי המקומי הופכת את הסרט, כך יש לקוות, למבשר של עתיד מבטיח.
נלי תגר ב"אפס ביחסי אנוש"
מומלצים