"רובוטריקים 4": להחריב הכל, גם את הסרט
סצנות אקשן מופרכות, תסריט חסר פשר, פאנצ'ים עלובים ותוכן שיווקי גס: הפרק הרביעי בסדרת "רובוטריקים" של מייקל ביי הוא לא סרט גרוע - הוא פשוט לא ממש סרט. אבל הוא עדיין ממש גרוע
סצנת הפתיחה של "רובוטריקים 4" ("Transformers: Age of Extinction") מחזירה אותנו לכדור הארץ הפרה-היסטורי. אולי סוג של קריצה לשחר האדם מ-"2001: אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק. זוהי הזדמנות ראשונה לצופה לזוע באי נוחות בכיסא - אבל תאזרו כוחות, יהיו עוד הרבה כאלה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
זה הפך לסוג של הרגל מגונה: אחת לשנתיים-שלוש הולכים לקולנוע ובמשך שלוש שעות (שמרגישות כמו שמונה) צופים במייקל ביי דורך על כמה ערים, ובדרך מחריב עוד קצת שרידים מזיכרונות הילדות הנעימים שלנו. הסיבוב הרביעי לא שונה: הוא ארוך, בומבסטי, ובעיקר אדיוטי במובנים שפשוט בלתי אפשרי לתאר במילים. אבל היי, אפשר לנסות.
נהוג לומר שאי אפשר לשפוט בלוקבסטרים קיציים על פי אותו קנה מידה של סרטי אוסקר איכותיים. באותה מידה, כנראה, אי אפשר לשפוט את סרטי הרובוטריקים בהשוואה לבלוקבסטרים קיציים. מייקל ביי לא משחק את אותו המשחק. סרטי הרובוטריקים שלו אינם קולנוע. גם לא קולנוע קיצי שכולו פאן דבילי. אין שום פאן בצפייה ברובוטריקים. זו פשוט חוויה. כמו שקלקול קיבה הוא חווייה, אולי קצת קצרה יותר. את סרטי הרובוטריקים אפשר להשוות רק זה לזה. הסרט החדש - ובכן, גרוע כמו הקודמים. ובכך הוא בהחלט עומד בציפיות.
אם בשובר קופות קיצי ממוצע משתדלים לשמור על קו עלילה פשוט ודמויות שקל להתחבר אליהן, קו העלילה של "רובוטריקים 4" נראה כאילו ביי פנה לתסריטאים ואמר: אני רוצה בחורה יפה וצעירה במכנסיים ממש קצרים, קרבות אמנויות לחימה, קצת מרדפי מכוניות בשביל הסינים ("מהיר ועצבני 6" ו"הצורך במהירות" היו שניים משוברי הקופות הגדולים שם בשנתיים האחרונות), סיפור על בריאה ויד מכוונת מסתורית כמו ב"פרומתיאוס", קרב ענק כמו בסוף של "הנוקמים" ודינובוטים. אין ספק, הכותבים עמדו באתגר בהצלחה. האתגר שממתין לצופים משמעותי הרבה יותר.
הגיבורים האנושיים, בסיבוב הנוכחי, התחלפו במלואם: שיה לה-בוף בחוץ - הוא מעדיף להתמקד כעת בקריירה של סרטי איכות ושקיות נייר על הראש (לא נתגעגע, ילד כאפות יומרני). במקומו מככבים מארק וולברג כקייד ייגר, מעין קלישאה של אב חד הורי קצת דביל ולא מתפקד, וניקולה פלץ כבתו טסה. קייד אוהב לבנות רובוטים, וגם אוהב לקנות אשפה מטאלית, שכוללת במקרה זה משאית מחוררת. זהו מהלך עלילתי (בהעדר מונח מתאים אחר) זריז במיוחד וחסר כל היגיון, שבעקבותיו האב והבת מחליטים לעזור לפריים והופכים ל-BFFs שלו ושל חבריו הרובוטריקים.
מהר מאוד אנחנו נכנסים לשטיק הקבוע: יש בני אדם טובים, ובני אדם רעים. הרעים בגדו ברובוטריקים, הטובים צריכים לשכנע את אבירי המתכת הענקיים שדווקא מהטעויות שלנו יכולים לצאת דברים טובים ושווה להם לעזור לנו (טיעון מחץ נגדי לאופטימוס פריים: הסרטים של מייקל ביי).
מנגד, את המהלך לחיסולם השיטתי מוביל איש CIA בגילומו של קלסי גרמר, שלפעמים מונע משנאת חייזרים יוקדת ולפעמים מתאוות בצע - מה שמסתדר יותר טוב באותו רגע מבחינת התסריט. הוא נעזר בלוק-דאון - רובוט ששונא גם רובוטריקים וגם שקרניקים. הוא צד אותם בשביל שה-CIA ושותפיהם מחברה טכנולוגית, בראשות מדען הפכפך (סטנלי טוצ'י), יוכלו לחצוב מהם את החומר המופלא "טרנספורמיום" (אמיתי לגמרי). כך יוכלו בני האדם לבנות להם רובוטריקים משלהם ולא להיות תלויים בהגנתם של החייזרים שהרסו את שיקגו.
אבל הפירוט העלילתי הזה באמת לא ממחיש שום דבר לגבי הסרט. הדמויות הן לא באמת דמויות. האירועים לא באמת מציגים התרחשות כלשהי. כל זה הוא רק סוג של פסקול - או ליתר דיוק, רעש רקע - שמלווה את סצנות האקשן הרציניות להחריד והמטופשות לא פחות.
אין שום ניסיון לגרום להן להיראות מעניינות או מותחות. רגע אחד אפשר לתת למסוק לפספס טיל אחרי טיל ממרחק אפסי בנסיונו ליירט משאית שנוסעת בקו ישר. ברגע אחר, אופטימוס פריים זועק לעבר חבריו האנושיים "תפסו מחסה", כשמעליו חללית עצומה שמשליכה אוטובוסים וספינת משא מהשמיים. כאילו אם רק ימצאו עץ מספיק גדול בסביבה, הכל יהיה בסדר.
חוסר היכולת של ביי ושות' ליצוק למסך כל דבר שהוא לא פיצוץ או משהו מתרסק, בולט במיוחד בניסיונות הגסים לכתיבה הומוריסטית: אפילו טוצ'י, שחקן חינני בדרך כלל, לא מצליח לחלץ גיחוך אחד עם הפאנצ'ים העלובים שהושמו בפיו.
בשלב מסויים, איפשהו בין השעה השישית לשביעית, כשממדי ההרס והחורבן חוצים גבולות מדיניים וגם את גבולות הטעם הטוב,
גם ממדי התוכן השיווקי מגיעים לשיאים חדשים: פה שלטים של ויקטוריה סיקרט וטום פורד שממלאים את המסך שקופא לו לסלואו-מושן קיצוני, שם קלוז אפ הזוי על השם "גוצ'י" שמוטבע על משקפי שמש של דמות זניחה.
לכל אלה מצטרף רגע השיא - שוט מרשים במיוחד של מלון פנגו-פלזה המפלצתי, כולל השתהות על שמו של הבניין (החברה שהקימה את המלון היתה שותפה להפקה, ושבוע לפני היציאה עוד דרשה להסיר את שמה מהסרט בטענה שלא כל פרטי ההסכם כובדו). ביי ואולפני פרמאונט ודאי מניחים שבשלב הזה, כבר ממש תתחשק לנו איזו הפסקת פרסומות. לא בטוח שהם טועים.
