"אשמת הכוכבים": גידול בעוצמת הרגש
דרמת הנעורים הרומנטית "אשמת הכוכבים" נשענת על מניפולציות רגשיות בלתי פוסקות הנעות משיא אמונציונלי אחד לאחר. לרוב זה עובד וזה אפקטיבי, כשברקע הטרגדיה של מחלת הסרטן. הכימיה בין שני השחקנים הראשיים, שיילין וודלי ואנסל אלגורט, מהווה לעתים סוג של תרפיה
"אשמת הכוכבים" ("The Fault in Our Stars"), סרט העוסק בקשר המתפתח בין נער ונערה החולים בסרטן, מנסה להיות "סיפור אהבה" (1970) עבור דור בני הנוער הנוכחי. למרות קהל היעד הצעיר, נדמה כי הסרט יזכה גם מבוגרים רבים בשטיפת קרנית אינטנסיבית. ככלות הכל, אין כמו האהבה של הצעירים, היפים והחולים בסרטן כדי להבטיח את החיבור רב העוצמה בין הרומנטי והטרגי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
רומן ה"בוגרים הצעירים" ("Young-Adult") של ג'ון גרין מ-2012 עובד לתסריט על ידי סקוט ניוסטאטר ומייקל ה. וובר. הצמד עמד בעבר מאחורי "500 ימים של סאמר" (2009) ו"העכשיו המדהים" (2013) - קומדיית האינדי הרומנטית וזוכת השבחים, שבה, כמו בסרט נוכחי, מככבת השחקנית הצעירה והעולה שיילין וודלי.
זהו סרטו השני של הבמאי ג'וש בון. סרטו הראשון, דרמה קומית בשם "כותבים סיפור אהבה" (2012), כשל כלכלית. הפעם, כך נראה, הוא קופץ לשורה המצומצמת של יוצרים המסוגלים לדבר לבני הנוער ללא שימוש ברובוטים ענקיים או גיבורי על - דבר שעליו יש לברך. אולם ההבדל הברור בין "אשמת הכוכבים" וסרטי הפנטזיה עתירי התקציב והאפקטים מסתיר את הדמיון.
"אשמת הכוכבים" משתמש בתבנית עלילתית המנסה לעלות משיא לשיא, ממש כמו זו המתקיימת בסרטי פנטזיה. במקום תהליך התעצמות של סצנות אקשן לקראת הקרב האולטימטיבי, כאן יש תנועה לעבר נקודת ההכרעה בדבר גורלן של הדמויות. כשם שסרטי פנטזיה לוקים בחוסר ריסון וגודש מופרז, כאן יש כוונה נחושה יתר על המידה לא לפסוח על אף מניפולציה רגשית, לא להותיר ולו עין יבשה אחת באולם.
השם הוא וריאציה על המשפט המפורסם שאומר קסיוס לברוטוס במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר: "האשמה, ברוטוס היקר, אינה בכוכבים אלא בנו". המשפט המקורי עוסק באחריות האדם למצבו, אך המילים שנלקחו ממנו נושאות משמעות הפוכה: האשמה (בכוכבים) היא בגורל שהכה את שני גיבוריו הצעירים של הסרט במחלת הסרטן. עצם השימוש בשייקספיר מסמן את הדגש על האינטליגנציה המופגנת של הדמויות הצעירות (קוראות ספרים, יכולת ניסוח חריגה לגילן), אך העיבוד של הציטוט מרמז על הבסיס למניפולציה הרגשית אודות גורלם המר של הטהורים.
זה אינו סרט על מה שקורה לדמויות, אלא באופן ראוי ביותר לדור הרשתות החברתיות, סרט שעוסק באופן בו הדמויות הצעירות מתרגמות לעצמן, מעצבות לעצמן, את המחלה. כך היא הופכת לאוסף בחירות בדרך לגילום "העצמי החולה" עבור עצמך, אחד עבור השני ועבור הצופים. לא מפתיע, אם כן, שהאלמנט הדרמטי המלווה את התפתחות הקשר הוא הניסיון לגלות את מה שיתרחש לאחר סיום העלילה של ספר בשם "מכאוב מלכותי" - ספר שעוסק בעצמו בילדה חולה ושהגיבורה מפתחת כלפיו אובססיה.
באופן היחידי שסרט מסוג זה יכול להיפתח, אנו נחשפים לגיבורה הייזל גרייס בת ה-16 (וודלי) הפונה אלינו כמספרת את סיפורה. היא חלתה בראשית גיל ההתבגרות בסרטן בלוטת התריס, מחלה ששלחה גרורות שפגעו בריאותיה. לכן היא מתניידת עם צינור חמצן המחובר כל הזמן לאפה. התרופה הניסיונית שבה היא מטופלת מצליחה, לפי שעה, לבלום התפשטות נוספת של המחלה.
הייזל מכירה את הנער המבוגר ממנה אוגוסטוס ווטרס (השחקן והדוגמן אנסל אלגורט, שכיכב לצד וודלי בשובר הקופות "מפוצלים") בקבוצת תמיכה לנוער חולה סרטן. הוא עצמו היה חולה בסרטן עצם שנמצא כעת בנסיגה, אך ההתגברות על המחלה עלתה בכריתת מחצית רגלו הימנית. למרות שהיה שחקן כדורסל בתיכון, אנסל אינו ממורמר, אלא מגלם תכונות אופי נמרצות ושאפתניות באופן רומנטי של מי שנחוש לטבוע חותם על העולם.
הקשר בין השנים מתפתח מתחושת קרבה מיידית, לידידות קרובה - שמשמעותה האמיתית ברורה מהרגע הראשון. הכימיה המוצלחת בין שני השחקנים הראשיים מצליחה להחליק את המניפולציות הרגשיות שבהן הסרט משופע. ובכל זאת, סצנה אחת שבה הגיבורה מטפסת במעלה המדרגות הרבות והתלולות בבית אנה פרנק, טיפוס קשה במיוחד לגיבורה עם בלון החמצן והריאות המתפקדות חלקית, הופך להשוואה בין הסבל והאופטימיות של אנה פרנק, לבין זו של הגיבורה. השימוש בקטעים מיומניה של פרנק בקטע זה, והאופן בו הקטע מסתיים כסוג של שיא רומנטי בין הגיבורים הצעירים, הופכים את הסצנה ללא פחות ממשולחת רסן.
