"בסתר": האכזבה דווקא גלויה
ספרו של אמיל זולא "תרז ראקן" חוזר למסך בעיבוד הקולנועי "בסתר", שמבקש לשים דגש על המרכיבים הנואריים של הסיפור במקום מניעי הדמויות. אך גם אם שופטים את התוצאה מבלי להשוות למקור - היא לא ממש מעניינת
"בסתר" ("In Secret") הוא עיבוד אמריקני לרומן המפורסם של אמיל זולא "תרז ראקן" (1867), ולמעשה עיבוד למחזה של ניל בל (1997) שהתבסס על המקור הספרותי. הבמאי, צ'רלי סטרטון, שחקן ובימאי תיאטרון, ביים הפקה של מחזה זה, ובמשך 15 שנה ניסה להגישם את חלומו להפוך אותו לסרט.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הרבה מאמץ הושקע בעיבוד. הרבה תהפוכות התרחשו כששחקנים באו ועזבו את ההפקה עד שהגענו לסרט הנוכחי. זוהי הפקה דלה ביותר מבחינת תקציבה (כשני מיליון) ובכל זאת מצליחה ליצור עבודת שחזור הולמת של פריז בתקופה בה נכתב הספר. זהו גם סרט נאמן יותר למקור הספרותי מאשר הגרסה הקולנועית היחידה שנוצרה עד כה בצרפת - "תרז ראקן" של מרסל קרנה (1953) שהעביר את העלילה לשנות ה-50 ושינה לא מעט פרטים מהותיים.
חרף כל זאת, התוצאה אינה מעוררת עניין רב. בכל הנוגע להכרת הפרטים העלילתיים, היא בהחלט יכולה לשמש תחליף לקריאת הספר, אך היכולת לבטא את המורכבות הפסיכולוגית של הדמויות, את עולמן הפנימי ותחושותיהן המורכבות, זוכה למימוש חלקי בסרט.
זולא, כסופר בעל גישה נטורליסטית, התמקד בחקר המנגנונים המניעים את דמויותיו. הסרט, לעומת זאת, מדגיש את המרכיבים הנואריים שיש לסיפור - הן ברמת העלילה (משיכה בין גבר ואישה המובילה למעשה פשע) והן בסגנונו של הסרט. זו אינה בחירה מופרכת. ספרו של זולא השפיע על כמה עלילות נואר ובעיקר על "הדוור מצלצל פעמיים" (1934) של ג'יימס מ. קיין.
אין טעם לצפות מ"בסתר" שיישאר נאמן לסגנון הנטורליסטי של המקור. פירוט נטורליסטי דורש פרק זמן משמעותי שהפקות קולנועיות מתקשות לעמוד בו. כמו כן בפעולת העיבוד יש ליוצרים זכות ללכת בדרך אחרת, והסרט צריך להישפט על פי הנטייה הסגנונית שנבחרה. אך גם בהתחשבות בשני היבטים אלו, התוצאה נותרת מאכזבת. היא לא מצליחה להחליף את הפירוט והדיוק הנטורליסטי בטלטלה רגשית משמעותית. הדגש על האלמנטים הנואריים מחייב מהלך מורכב יותר של פיתוח הדמויות, ויכולת לתת ביטוי מעניין יותר לאופיין ועולמן הפנימי (רק השחקנית הותיקה ג'סיקה לאנג עומדת במשימה זו).
הילדה תרז מובאת על ידי אביה לבית דודתה הנמצא בכפר על מנת שזו תגדל אותה. מאדאם ראקן (לאנג) היא אישה נוקשה שכל חייה מוקדשים לטיפול בבנה החולני קאמי (תום פלטון הזכור כדראקו מאלפוי מסרטי "הארי פוטר"). תרז הילדה גדלה לאישה צעירה (אליזבת אולסן) שחייה, כחלק משגרת הבית, סובבים סביב הטיפול בצעיר החולני. אבל יש לה גם חשקים טבעיים, כאלו שהסביבה המוגבלת בה היא חיה לא יוכלו לענות עליהם. הסרט נותן ביטוי ליצריות מוקדמת זו באופן קצת מטופש, כגירוי המלווה בחיכוך באדמה נוכח המראה של שכן שרירי ומיוזע בפעולת קצירה. זו דוגמא לאופן בו הסרט מקצר מהלכים ומפשט מורכבויות בדמויות.
כשתרז מגיעה לגיל 21 מאדאם ראקן מחליטה להשיא אותה לבנה, פעולה המשולבת במעבר לפריז, מקום בו קאמי יוכל למצוא עבודה ראויה. הוא מתחיל לעבוד במשרד, ותרז עם מאדאם ראקן בחנות לממכר בדים. האירוע היחידי השובר את השגרה הוא משחק שבועי בדומינו הכולל מכרים של האם.
חברי הקבוצה מגולמים על-ידי מבחר קומיקאים-שחקנים בריטים כמו שירלי הנדרסון ("מירטל המייללת" מ"הארי פוטר וגביע האש"), מאט לוקאס ("בריטניה הקטנה") ומקנזי קרוק (גארת' מהגרסה הבריטית של "המשרד") - ואלו מופעלים בניסיון, שלא לגמרי מצליח, לאזן את הצדדים האפלים של העלילה.
הדמות המשמעותית הנכנסת לחייה של תרז היא של לורן (אוסקר איזק), חבר לעבודה של קאמי אשר בינו לבין תרז ניצת קשר ארוטי המתנהל במקביל לחיי הנישואים המשמימים. הקשר מוביל למעשה פשע, והפשע לדרמה פסיכולוגית של רגשות אשם והכנסת דפוסים הרסניים ליחסים בין המעורבים.
אליזבת אולסן (אחותן המוכשרת יותר של התאומות אולסן) סומנה מאז "מרתה מרסי מיי מרלין" (2011) כשחקנית צעירה ומבטיחה. את עליית המדרגה הבאה בקריירה שלה היא לא תבצע ב"בסתר". המעבר בין תמימות ליצריות הקיים בדמות מקבל ביטוי מוגבל למדי ולעיתים אף לא אמין. מהצד שני, ג'סיקה לאנג הוותיקה - שמרכז פעילותה הנוכחי הוא בסדרת הטלוויזיה "אימה אמריקאית" - מפגינה יכולת מרשימה להעברת התחושות הפנימיות הקשות של הדמות. היא מצליחה בכך גם כאשר אפשרויות הביטוי הפיזיות של הדמות אותה היא מגלמת הופכות להיות מוגבלות במיוחד. לעומת תפקידי הנשים, תפקידי הגברים משוללים ניסיון משמעותי לעיצוב מורכב ואינם משוחקים באופן הראוי לציון מיוחד.
