"אהבה, שנאה ומה שביניהן": נסתפק בשנאה
קריסטן וויג מגלמת ב"אהבה, שנאה ומה שביניהן" אשה מופנמת ושתקנית שאמורה לתקן את חיי הסובבים אותה. אלא שהדמות קלישאתית, הסיטואציה לא אמינה והתסריט לא הולך לשום מקום
הבעיה העיקרית עם הגיבורה של "אהבה, שנאה ומה שביניהן" (במקור "Hateship Loveship") היא שאתה תוהה מה הבעיה שלה. כבר נתקלנו בעבר בדמויות עכבריות, אפרוריות להחריד, חרישיות, כנועות ומכונסות כמו האומנת שמגלמת פה קריסטן וויג ("מסיבת רווקות"). אך ככל שהסרט מתקדם, אתה יותר ויותר שואל את עצמך האם היא על באמת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כאשר אנו פוגשים בה לראשונה, ג'ואנה, גיבורת "אהבה, שנאה" (המבוסס על סיפור קצר מאת כלת פרס נובל אליס מונרו), מטפלת בקשישה סיעודית שהולכת לעולמה. בהמשך יתברר לנו שהיא חיה במחיצת הקשישה מאז היותה בת 15, וכמעט שלא נחשפה לעולם שמחוץ לעיירה הקטנה באייווה. מיד אחר כך ג'ואנה מוצאת לה מקום עבודה חדש, בביתו של אלמן קשיש ואמיד (ניק נולטי), שם היא אמורה להשגיח על נכדתו הצעירה והיתומה מאם, סביתה (היילי סטיינפלד מ"אומץ אמיתי").
עם בואה, היא פוגשת באביה של סביתה, קן (גיא פירס), גבר מפוקפק ואסיר לשעבר שהגיע משיקגו על מנת לבקר את בתו, למורת רוחו של הסב העוין. עדיין, הוא לוכד את תשומת לבה של ג'ואנה התמימה, ומותיר לה מכתב פרידה ידידותי לפני עזיבתו. כאשר היא מפקידה בידי סביתה וחברתה מכתב תשובה, השתיים מחליטות להערים עליה, ולשלוח לה מיילים רומנטיים בשמו של האב - מבלי שיהיו מודעות להשלכות של מעשיהן.
מבלי לחשוף את מה שקורה בהמשך, קשה להתייחס אל ג'ואנה ברצינות. היא נדמית בעיקר כקלישאה של דמות מופנמת ושתקנית - עוד קלישאה היא לקחת קומיקאית שתגלם אותה ובכך תחשוף את צדה "הרציני" כביכול - וכך גם התמורות שמתחוללות בה. בנוסף, הבמאית ליסה ג'ונסון (שזהו סרטה השני) מדגישה יתר על המידה את ההיבט הסימבולי שבדמותה, כמי שבנוכחותה האילמת-כמעט ממרקת - וג'ואנה, אכן, מקרצפת ומנקה בסצנות רבות מדי בסרט - ומשקמת את חייהם של הסובבים אותה.
ככל שהעלילה מתקדמת, "אהבה, שנאה" הולך ומתברר יותר כמעשייה שגרתית שעניינה גאולה ונדיבות מאשר דיוקן מעניין של דמות. ג'ונסון והתסריטאי מרק פוארייה רוצים שנבין שמתחת לפסיביות והיבשושיות שמשדרת ג'ואנה טמונים למעשה עוצמה אנושית ויכולת לשנות בני אדם לטובה.
אבל מערכת היחסים שמתפתחת בינה לבין קן - שדמותו מאופיינת באותו סוג של שיעול טורדני המזוהה עם אנשים שעברם מייסר אותם וההווה שלהם על הקרשים - אינה משכנעת ונותרת בלתי מספקת מבחינה רגשית. כתוצאה, יש משהו בדמותה הסטואית של ג'ואנה שמזכיר את המשרתת החרשת-אילמת הכנועה, אותה פנטזיה גברית שגילמה סילבנה מנגנו באפיזודה "הארץ כפי שהיא נראית מהירח" שביים פייר פאולו פאזוליני בעבור הסרט "המכשפות" (1967).
הסרט אינו מנסה לפענח את דמותה של ג'ואנה. כך, למשל, לא מובהרת הסיבה לכך שבילתה את שנות ההתבגרות שלה דווקא במחיצת קשישה, ובהתאם גם יחסה האמביוולנטי לאינטימיות. בעיקר ישנה בה מידה כזאת של נאיביות וחוסר תחכום שהופכת את דמותה למשונה ובלתי מנומקת על רקע המאה הנוכחית. האם מעולם לא צפתה בטלוויזיה, לא קראה ספרים ועיתונים, ולא נחשפה לאינטרנט, על אף שהיא מנהלת תכתובת מיילים עם מי שהיא סבורה שהוא קן?
התוצאה היא סרט טריוויאלי למדי בכל הנוגע לאופני העיצוב של מערכות היחסים בין הדמויות בו.
כך, סיפור משנה לא לגמרי מפותח עוקב אחר הקשר הנרקם בין הקשיש שמגלם נולטי לפקידת בנק (בגילומה של כריסטין להטי הנפלאה). לא תורמת לסרט גם דמותה המיותרת של ג'ניפר ג'ייסון לי כחברתו הג'אנקית של האב. שלא לדבר על הקונפליקט הלא ממומש בין התיכוניסטית היהירה והאומנת המסוגפת.
השורה התחתונה היא, שבסופה של כל מנהרה אפלה ממתינה הגאולה בדמותה של שומרונית טובה שתגיע מאי שם. הנה לפניכם עוד קלישאה ש"אהבה, שנאה" אינו טורח להחמיץ.
