"רחוב ג'אמפ 22": צחוק מעבודה
סרט ההמשך ל"רחוב ג'אמפ 21" לא מפסיק לקרוץ לצופים ולצחוק על עצמו, ומצליח בכך באופן מהנה למדי, בעיקר בזכות הדינמיקה בין הכוכבים ג'ונה היל וצ'אנינג טייטום. ובכל זאת אפשר היה לוותר על כמה בדיחות
זו היתה שנה מוצלחת מאוד לפיל לורד וכריס מילר. לפני ארבעה חודשים יצא סרט האנימציה שלהם "לגו: הסרט" שזכה לביקורות משבחות והכנסות יפות, וכעת מגיע החלק השני של עיבוד סדרת הטלוויזיה "רחוב ג'אמפ 21" (1991-1987), שנתיים לאחר שביימו את החלק הראשון. אין פלא שסרטיהם מכילים סממנים מובהקים של הקומדיות האמריקניות העכשוויות, והצלחת סרטיהם תצדיק, לפחות עבור האולפנים, תכנון קומדיות ברוח דומה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסממן הראשון ניכר כבר בשם הסרט "רחוב ג'אמפ 22", ומניע את אחד משני המרכיבים העיקריים שעליהם מתבסס ההומור. הכנסייה הקוריאנית, שהיתה מטה היחידה שממנה נשלחו שני הגיבורים של החלק הראשון – השוטרים מורטון שמידט (ג'ונה היל) וגרג ג'נקו (צ'אנינג טייטום), חזרה לידיהם של הקוריאנים. לגמרי במקרה, מהצד השני של הרחוב, בכתובת ג'אמפ 22, נמצאת כנסיה וייטנאמית שהופכת בסרט למפקדה מעוצבת, משוכללת וגדולה יותר של היחידה. מבט חטוף מגלה שלצד הכנסייה במספר 21, בג'אמפ 23, יש כבר מקום בנוי למפקדה של הסרט הבא.
תהיה זו לשון המעטה להגדיר את "ג'אמפ 22" כסרט המשך המודע להיותו כזה. החל מהמונטאז' הפותח בנוסח "תקציר הפרק שעבר", ודרך הקריצות לתופעה של סרטי המשך, לתקציב הגדל ולחזרה על התבניות של הסרט הקודם ("עשו את מה שעשיתם בסרט הקודם וכולם יהיו מרוצים" – אומר המפקד של הגיבורים כשהוא מחזיר אותם ליחידת הסתר לחיפוש סוחרי סמים).
לכל אורך הסרט מתקיים סבטקסט מפורש למדי שבו הדיבור על הפעילות המבצעית, התכנון, התקציב והסכנות, מכיל התייחסות שהיא בה בעת רלוונטית גם למעשה ההפקה הקולנועי של סרט המשך. חלקן גובלות בהתבוננות ישירות למצלמה, וחלקן זריזות ומתוחכמות יותר (מרדף מטורלל שבו המכוניות חולפות ליד "המרכז ללימודי קולנוע ע"ש בנג'מין היל" – כלומר, בני היל).
ההיבט הזה מגיע לשיא בכותרות הסיום המעולות של הסרט שלוקחות את רעיון ההמשכים הפוטנציאלים עד הקצה והרבה מעבר לו. כל זה עובד באופן מהנה למדי, אבל המודעות העצמית להעלאת הגירה אינה מנטרלת את מימד העלאת הגירה שקיים בסרט.
המרכיב השני, כנהוג בסרטי ה"ברומאנס", הוא האלמנט ההומו-ארוטי במערכת היחסים בין גברים. זה היה קיים גם בחלק הראשון, אך נדמה שב"ג'אמפ 22" נשבר שיא עולמי - פעולות שהן על הסף של מגע מיני, הדגמות חוזרות ונשנות של פיסטינג בהקשרים "לא מיניים", ובעיקר דינמיקה של קרבה ומשבר בין הדמויות הראשיות שמתנהלת על פי דפוס של מערכת יחסים אינטימית, ולא שותפות מקצועית. רוב הסרט זה די מצחיק, אבל עם ההתקרבות לשיא נדמה שסוג הומור זה מתחיל למצות את עצמו.
העלילה מחזירה את הגיבורים למשימה חשאית, אך הפעם בית הספר התיכון מוחלף בקולג' – אולי המרחב המושלם לדמויות שנמצאות במצב של "התפתחות מושהה". רק לפני חודש ראינו דוגמה נוספת (ומוצלחת יותר) בסרט "שכנים", שהשתמש גם הוא בהתנגשות בין דמויות מבוגרות יותר, לחגיגת האלכוהול, הסמים והזיונים שהיא הקולג' האמריקני בייצוגו הקולנועי.
כיוון שהמהלך העלילתי של חיפוש אחר סוחרי סמים אינו מעניין במיוחד, הדבר היחידי שבו עוסק הסרט הוא האתגר שמעמידים חיי הקולג' בפני הזוגיות של שני השוטרים.
ג'נקו מתחבר במהירות עם שחקני הפוטבול, ובעיקר עם זוק (וויאט ראסל – הבן של קורט ראסל), שניחן ביכולות ספורטיביות כג'נקו, ושחושב (כמעט) כמותו. הכימיה בין השניים מערערת את זוגיות ההפכים של ג'נקו ושמידט, ומניעה תהליך שהוא סוג של פרודיה על התפרקות מערכת יחסים אינטימית.
מעבר ליכולת של התסריט ועבודת הבימוי להפוך את הסרט לבידור קיצי מספק, יש לתת קרדיט מיוחד לעבודת הצוות של ג'ונה היל וצ'אנינג טייטום. בשלב הזה של הקריירה היל כבר צבר מידה לא מבוטלת של ניסיון והערכה ליכולתו כשחקן בסרטים קומיים או דרמטיים למחצה, אבל היכולת שלו להוכיח את כישרונו הקומי עדיין תלויה בשותף מהצד השני. טייטום מוכיח, שוב, שהוא במיטבו לא כאשר הוא משחק תפקיד דרמטי מובהק או דמות אקשן רצינית, אלא כשהוא מגלם דמות באופן רציני למחצה. ההבדלים הפיזיים בין השניים, כמו גם הדינמיקה ביניהם (שקשה לפספס את העובדה שיש בה לא מעט אלתור) תורמת משמעותית להצלחתו של הסרט.
