ציורים נגד טילים: עץ הכוחות שלי

"אני לא אוהב את הבומים או את הצבע אדום, זה מפריע כשאני משחק", מסביר ברצינות גדולה שגיא ערוסי בן השש וחצי כשהוא אוחז בציור שלו - ילד אוכל וישן ליד עץ. כששואלים אותו מדוע בחר לצייר דווקא ילד ישן ואוכל הוא משיב: "אני רוצה שהרעש ייפסק, שיהיה חופש, ושנוכל לשחק בחוץ לנסוע למקומות או לשבת בבית בשקט ולאכול, הדברים שאני אוהב".

שגיא ערוסי. שנוכל לשבת בבית בשקט ולאכול(צילום: עידו ארז)

ילדי בית דרור ברעים. בזמן המבצע נשארו 10 מתוך 40(צילום: עידו ארז)

שגיא, שיעלה לכיתה ב' בסוף החופש הגדול, אומר שבזמן האחרון "היו ימים טובים וימים לא טובים. בחלק מהזמן ישנתי בממ"ד או במקלט, שבוע אחד הייתי בכנרת כי לא יכולתי כבר לישון בלילה עם הבומים. אבל בסוף התרגלתי וחזרנו הביתה".

המלחמה לא נגמרה - עוד כותרות:

להכין מבצע המשך מתוחכם / רון בן ישי

אובמה: נתניהו יבצע פשרות רק אם יופעל עליו לחץ פנימי

דיסקין נגד גנץ: למה הכרזנו על סיום המבצע? הובכנו

בחבל אשכול שממשיך לספוג את הרקטות גם אחרי הפסקת האש, ילדי מתנ"ס בית דרור של קיבוץ רעים מחכים שהחופש הגדול יתחיל באמת. עדי גבאי, מנהלת החינוך בקיבוץ, סיפרה לנו השבוע על שגרת המלחמה. "בחלק מהתקופה של המבצע הייינו רק עם 10 ילדים מתוך 40 בשכבה הצעירה וזה לא כל כך נעים לראות גנים סגורים".

בימים האחרונים תושבים שעזבו החלו לשוב לבתיהם, "אחרי שעזבו במשך כל התקופה כי לא לכל הבתים יש כאן ממ"דים". כדי לסייע לילדי קיבוץ רעים שבעוטף עזה ביקשו אנשי הצוות במתנ"ס 'בית דרור' מהילדים לצייר את 'עץ הכוחות שלי' - כל ילד צבע את העץ ולידו צייר את הדברים שהוא אוהב ושעוזרים לו להתגבר ולהיות חזק. עניין מורכב בקיבוץ המוצב בקו האש ומאוים ברקטות ומנהרות.

אמה קפוסטיאנסקי. המוזיקה מרגיעה ומעבירה את הבומים(צילום: עידו ארז)

אמה קפוסטיאנסקי, "אוטוטו אני בת שמונה ואוטוטו עולה לכיתה ג'", מציגה את העץ שלה בגאווה. בסמוך אליו כתבה "לשיר, לרקוד ולצייר". היא מסבירה ש"זה מה שאני אוהבת. אמא שלי אמנית וגם אני רוצה להיות, וחוץ מזה אני שרה ושמעת מוזיקה. זה מרגיע אותי ומעביר לי את הבומים".

"אני רוצה שהכול כבר יחזור לשגרה וגם להיות בבית ספר למוסיקה", מוסיפה אמה. איך החופש? "ככה ככה. הייתי פה ושם, נסעתי וחזרתי אבל נשארתי בעיקר כאן. בגלל הרעשים הייתי קצת בלחץ. גם לא יכולנו לצאת החוצה, וחברים ומשפחה לא יכלו לבוא אלינו". הילדה שעולה לכיתה ג' מנמקת: "קצת קשה להפריד בין הבומים שלנו והצבע האדום שלהם, אז זה מבלבל. זה מפחיד לא להספיק - אם אתה במקלחת או בשירותים ואין לך 15 שניות".

חני דניאל. "שומעים מהם כמה חשובים הבית והמשפחה"(צילום: עידו ארז)

חני דניאל, תושבת הקיבוץ שמדריכה את הילדים, מסבירה כי הפעילות וציורי העצים נועדו לדבר על מה שגורם להם להרגיש טוב. "השנים תחת איום גרמו לנזק מצטבר אצל חלק מהילדים - ברגישות, בפחדים וברגרסיה מסוימת. ועדיין יש ילדים שיצאו לשחק בחוץ כשהבומים השתוללו. בעיקר אתה שומע מהם כמה חשוב להם הבית והמשפחה".

ליאם אור נאסר, בן תשע, צייר כדורגל בסמוך לעץ שלו כי "ככה אני שוכח מהמצב. אני רוצה שזה ייגמר כבר, כי זה נמשך יותר מחודש ונמאס כבר לשמוע שנפל פה ונפל שם". הוא מספר על החופש: "טיילנו בהרבה מקומות והיינו גם כאן, רצינו לחזור כשהבומים יירגעו אבל הם נמשכו הרבה זמן.

"בומים זה לא כיף אבל אני מתחיל להתרגל לזה. פעם אחת הבית שלנו רעד ממש ואז לא יכולנו יותר ונסענו רחוק", מוסיף ליאם כשהוא מצביע לאופק. "בפעם אחרת שיחקנו בחוץ הרבה ילדים והיה צבע אדום אז רצנו כולם למיגונית וזה היה מפחיד. הבעיה היא שאתה לא מוכן לזה וזה יכול לקרות תמיד".

ליאם אור נאסר. הבית שלנו רעד(צילום: עידו ארז)

מנהלת החינוך גבאי מספרת על השוני בין הילדים למבוגרים: "הפחד הגדול של המבוגרים הוא המנהרות, זו חרדה מתמדת שאי אפשר לעכל כשאתה מבוגר ובטח שלא לא כשאתה ילד. לכן אנחנו מנסים לסנן את האינפורמציה שמגיעה לילדים, ולמי ששואל אנחנו מסבירים שהחיילים שומרים עלינו ויש ילדים שמסבירים שזו מנהרה שרק יוצאת מהקיבוץ".

הילדים, אומרת גבאי, מפחדים בעיקר מ"הבומים", שמקור רבים מהם בפעילות צה"לית בסמוך. "זה דציבלים לא אנושיים, סיוט. ילדים נבהלו מאוד, היו אפילו ילדים שהסתובבו עם אטמי אוזניים". אצל חלקם הרגרסיה התבטאה בפחד לישון, בשינה לא טובה ובבהלה מרעשים.

עמית גבאי. רוצה לחיות רגיל(צילום: עידו ארז)

עמית גבאי בן התשע מספר על השגרה הבלתי שגרתית שלו בחופש: "רוב הזמן הייתי כאן ובחלק מהזמן אצל סבא וסבתא בנעלה.

 היו כאן הרבה חיילים וזה הרגיע אותי. אבל החופש היה מבאס כי כל הזמן היינו צריכים לרוץ לממ"ד או למקלט".

גם לגבאי, כמו ליתר הילדים, המילים צבע אדום ממש לא מזכירים ציור תמים. "היה גם הרבה צבע אדום ומלא בומים ואני שונא את זה כי צריך להפסיק לשחק". ליד העץ שלו הוא צייר כדורגל והסביר: "הכי כיף לרוץ בחוץ, אבל לא תמיד אפשר. אני מקווה שיהיה שלום כי במלחמות לא כיף. אני רוצה לחיות רגיל".

"סטירה מלאת אהבה"

ועוד בעניין ציורים - בימי הלחימה העבירו חברי קולקטיב "המבול" מירושלים סדנת קומיקס לילדי הדרום שהחליפו את ימי החופש הגדול בשהייה ממושכת במרחבים המוגנים. אחד הציורים שבלט במקוריותו וברמת הדיוק שלו היה זה של אוהד בן ה-11 משדרות, שהשאיר את חברי "המבול" המומים. "קיבלנו סטירה מלאת אהבה", אמר מתן פנקס, אחד מחברי הקבוצה.

(צילום: 'קולקטיב המבול')

"בהתחלה עלו בנו חששות שברגע שניתן לילדים את המקום לביטוי עצמי, הם יעלו רעלים, פחדים ושנאה, אבל הציור של אוהד החזיר לנו את הצבע לפנים. הבנו שילדים רואים את המציאות לא פחות טוב מאיתנו, ואף באופן נקי יותר. אוהד נתן לנו את הציור במתנה, ואמר לפני שעזבנו ש'אני בטוח שגם ילדים בעזה יכולים להיות חברים שלי ושנצייר יחד'".