ג'ק באואר במזרח התיכון: בין הגמרא ללוט"ר
ביום הוא מאמן בבית הספר ללוחמה בטרור, ובלילה לומד להסמכה לרבנות. אך סיפור חייו המעניין של סטיב מתחיל בדרום-אפריקה, במשפחה שהייתה רחוקה משמירת מצוות: "להיות לוחם בלי תורה, זה כמו לירות באוטומט בעיניים סגורות. מאיפה נובע כל החינוך שלנו? מהתורה, והקב"ה הוא המפקד העליון"
ג'ק באואר לא עמנו עוד, אך המציאות הישראלית פיתחה תחליף מקומי: סטיב גאר (כולל דמיון-מה לקיפר סאת'רלנד). ביום הוא מאמן בבית הספר ללוחמה בטרור "קליבר 3", ובלילה לומד להסמכה לרבנות. אך סיפור חייו המעניין של סטיב מתחיל אי-שם בדרום-אפריקה, במשפחה שהייתה רחוקה משמירת מצוות.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
"הייתי ילד שובב", הוא מספר ל-ynet ו"אורות - טלוויזיה יהודית". "לקחתי סמים, אבל הכל היה ריק... אמרתי לעצמי שאני רוצה למצוא משהו שיש לו משמעות בחיים. כך התחלתי לחפש: מי ברא אותנו? למה אנחנו כאן? התחלתי לאט-לאט. לא רציתי לעשות בלגאנים בבית".
קראו עוד בערוץ היהדות :
- חוקי מלחמה: חמאס לא יהפכו אותנו לרוצחים/ ד"ר נילי ואזנה
- על מה להקפיד כשטובלים בים במקום במקווה?
- הרבנית פינטו נמצאה: "תשושה פיזית ונפשית
הציצית הייתה המצווה הראשונה של גאר הצעיר. "מבחוץ המשכתי כרגיל", הוא מספר. "הלכתי למועדונים, אבל מתחת הייתה לי הציצית. ידעתי מה טוב, מה קדוש, מה טהור". עם הזמן נכנס גאר לעולם התורה, והחל להתנדב במשימות של ביטחון ואבטחה בקהילה.
"היה ברור לי שהקב"ה רוצה שנגור בארץ. כשהיה חורף בדרום-אפריקה, התפללנו 'מוריד הטל'. יהודי בנוי להיות בארץ. ככה זה. אני זוכר שהסתכלתי מחלון המטוס, רגע פני שנחתנו - וחשבתי לי שכל זה שלי. לא הרגשתי ככה בדרום-אפריקה. יוהנסבורג? זה לא שלי. אף פעם לא היה שלי, ולא יהיה".
"כשירדתי מהמטוס, נתתי נשיקה לאדמה", גאר נזכר בהתרגשות. לאחר שנת לימודים בישיבת הסדר, החל את שירותו הצבאי. "כל כך התגאתי שעל החולצה שלי היה רשום 'צה"ל'. אני זוכר שעשינו שמירה, אני ועוד חבר מהישיבה, והוא התחיל לשיר 'אחינו כל בית ישראל'. עצמתי את עיניי, והייתי שוב ילד בדרום-אפריקה".
"דו"ח - רק לקדוש ברוך-הוא"
השירות הצבאי והדאגה להגן על יהודים בכל מקום שהם, סללו את מסלול חייו בנתיב הביטחוני. אלא שלאחר שחרורו ונישואיו לנטלי,
יצאו הזוג גאר לשליחות באוסטרליה מטעם "בני עקיבא". כעבור חמש שנים חזרו והקימו את ביתם בגוש עציון, כאשר סטיב מסמן לעצמו מטרה חדש: הסמכה לרבנות.
"בדרך כלל, לאחר שאנשים חוזרים בתשובה הם הולכים לקצה", הוא אומר, ומבהיר כי הוא מנסה למצוא תמיד את שביל הזהב. "להיות דתי-לאומי זה להיות אדם שלא מנותק מהעולם. שלא לוקח כל חומרה שהוא יכול, מצד אחד – אך גם לא זורק את התורה. אני רוצה לעשות את עיקר הדין, בדיוק מה שהקב"ה רוצה ממני.
"להיות לוחם בלי תורה, זה כמו לירות באוטומט בעיניים סגורות. מאיפה נובע כל החינוך שלנו? מאיפה נובעת האנושיות שלנו? מהתורה שמגלה לנו כיצד להיות אדם טוב ומוסרי. הקב"ה הוא המפקד, הוא מסתכל עלינו ואומר לנו מה לעשות ומה לא, ואת הדין והחשבון אני נותן מולו".
"לא פוגעים בחפים מפשע"
במקביל הוא מנהל את "דרכנו", פרויקט סיוע לנוער בעל צרכים מיוחדים, אך לפני הכל – הוא מקדיש את זמנו לעבודה כמאמן לוט"ר,
שם הוא מדריך מאבטחים ויחידות מהצבא בשימוש באמצעי לחימה. גם שם הוא רואה שליחות, ומשתתף בתוכנית סיור לתיירים מכל העולם, ע"ש חגי לב.
אנו פוגשים אותו מול קבוצה של תיירים דוברי אנגלית, עוסק בהסברה ציונית. "אני לא חושב שצה"ל צריך להיקרא IDF - אני חושב שזה צריך להיקרא JDF: צבא הגנה ליהודים", הוא אומר. "בשנת 2014 יהודי העולם צריכים לדעת שהם לא לבד. יש לכם מדינה מאחוריכם, יש לכם את העם שלכם, ויותר חשוב - יש לכם את כוח ההגנה שלכם".
"אני יודע מה ראיתם ב-BBC וב-CNN. מראים לכם כאילו שהיחידות המובחרות של ישראל - היחידה שלי - אוהבות להרוג פלסטינים חפים מפשע. אבל זה שקר. אני רוצה להראות לכם איך אנחנו מתאמנים. אני לא יורה במישהו בגלל דתו או בגלל דעותיו הפוליטיות. אני לא יורה בגלל המראה שלו! אנחנו יורים במחבלים בגלל שהם הורגים אזרחים חפים מפשע".
לפנייה לכתב/ת 
