"50% מהאמנים - בתהליכי חזרה בתשובה"
הם חוזרים בתשובה, הם לומדים עכשיו תורה - ואתם האישה והילדים, ולא תמיד זה קל: אמא של דני שטג העיפה אותו מהבית, גולן אזולאי הרגיש כאילו עבר אונס אחרי סצנת נשיקה, ושרון רוטר עדיין מתנצלת. למה אמני ישראל חוזרים בתשובה בהמוניהם? ומדוע לתעשייה קשה לקבל את זה?
<< לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>
את התשובות, הספקות והווידויים מספקת סדרה חדשה שעולה היום (א', ב-22:00) בערוץ הראשון, "חוזרים קדימה", והיא מנסה לתהות על עומק ורוחב התופעה (שהיא כבר לגמרי תופעה חברתית) של החזרה בתשובה. וכמעט אפשר לומר: החזרה ההמונית בתשובה, ובפרט בתוככי מה שנהוג לכנות "התעשייה".
קראו עוד בערוץ היהדות:
דן בן חקון, הבמאי ויוצר הסדרה, הוא חוזר בתשובה בעצמו – ועל הפרויקט עבד מספר שנים. "כאשר חזרתי בתשובה, שאלתי את עצמי: איפה המקום שלי בעולם היהדות - בין המקצוע שלמדתי לבין חזרה בתשובה? והשאלות הללו שלא נתנו לי מנוח, הובילו אותי אליהם; אל האמנים והיוצרים ששבו גם כן, ודרכם מצאתי שניתן להיות יהודי כשר למהדרין, ולעשות יצירה ייחודית שעל פי רוב עולה על היצירה הרגילה".
בן חקון חבר לקומיקאי והשחקן מאיר סוויסה, שמנחה את המסע, ופוגש את השחקנים בתחנות חייהם השונות: "אם אני איש של אמת, אני לא יכול לזלזל במה שאני לומד", הוא אומר. "אבל מצד שני, כשאני שומע כמה זה קשה לחזור בתשובה - אני שואל את עצמי למה אני צריך את זה בכלל? בסך הכל טוב לי בחיים. אני משתגע".
"מפחיד להשתנות"
הזמרת שרון רוטר - מי שבעצמה מחפשת את הסיבה לתשובה, בסדרות שונות שהיא מגישה כאן ("אישי נשי", "בחזרה לתשובה") - מספרת בכנות מרגשת על נקודת המפנה והקושי שלה: "אם אגיד שזו אמת, אני אצטרך לשים כיסוי ראש. אבל אני לא יכולה לשים כיסוי ראש. זה לא אני, זה מישהו אחר, זה הם... זה פחד, פחד איום ונורא. זה מפחיד להשתנות. זה 'עול מצוות'".
רוטר, שהכיסוי ראש שלה הוא כבר עובדה, חשה עדיין קושי עצום בכך שהיא "מצערת את המשפחה שלה שאיננה דתייה".
המשפחה של קוגן קיבלה אותה בכבוד, אבל גאלה זוכרת כמה היה קשה היה להם לקבל את העובדה כי היא לא זמינה בטלפון בשבת, והיא גם לא יכולה לבקר אותם ביום זה.
"אנשים חושבים שאם חוזרים בתשובה, השאלות נגמרות. אבל זה להיפך", אומר השחקן והזמר גולן אזולאי. יש הרבה יותר שאלות, חיבוטי נפש, משברים וחרדות. גם החברה לא תורמת לסערה המתחוללת בליבו של מי שפוסע את פסיעותיו הראשונות בשבילי התשובה.
"החברה הייתה מודאגת ממני", אזולאי משחזר. "אנשים לא הבינו: מה קרה לגולן? הייתי צריך להסתיר את זה שאני הולך לבית הכנסת". גילי שושן, זמר, שחקן וקולגה - נזכר כי כאשר רצה לצאת עם כיפה לשיינקין, הוא הרגיש "כאילו גורדי השחקים של ניו-יורק יושבים לי על הכיפה הזו", והעדיף לחבוש כובע בייסבול על הכיפה.
כשרצה ליטול את ידיו, תיאר כיצד חש שהן נשרפות. "על זה נאמר 'לך לך מארצך', כלומר מהרצונות שלך. כל הרצונות שלך של שלושים שנה - לג'ינסים, לנייקי, לקפה, לאספרסו, לקווין, לוויטני יוסטון, למטליקה, לאיירון מיידן, לדפ-מאטל - ואתה צריך לשנות את הרצונות שלך, ואת הבגדים שלך, ואת התרבות שלך, ואת הספרים שלך, ואת האנשים שלך, ואת החברים שלך, ובעיקר את הרגשות והמחשבות שלך".
השחקן דני שטג מתאר תגובות חריפות לא פחות, ומספר על אמא שלו, שביקשה ממנו לעזוב את הבית, לא פחות, ו"לעוף" למאה שערים: "מה אני עושה? אני שותה? אני אלכוהוליסט? אני מזריק סמים? אני הולך ערום ברחובות? אני בסך הכל הולך לבית כנסת. מה אכפת לכם? אנשים נורא פחדו מזה שאני אביא להם את השטעטל, את הקיגל את הצ'ולנט הביתה".
פפראצי בתשובה
הבמאי בן חקון מעריך כי כ-50% מכלל האמנים בארץ נמצאים בהליכי חזרה בתשובה, כאשר על חלק ניכר
הציבור עדיין לא יודע. "אמנים שואפים תמיד לדבר האמיתי", הוא מסביר. "הם רוצים להתקדם, ובסופו של דבר הם מגיעים לאמת האבסולוטית הזו מהר יותר מאחרים".
כל חוזר בתשובה - והסיפור שלו, כל מתקרב - והמרחק שגמע: "אני לא יהודי הלכתי של תרי"ג מצוות, אבל אני רוצה לדעת את כולן, וכשאני עובר על אחת אני מקפיד להצטער על זה", אומר קובי אוז.
הרב עופר גיסין המכונה "רבם של הסלבס" (כינוי שאינו חביב עליו), מסביר מה מיוחד באמנים שחוזרים בתשובה על פני "חוזרים רגילים": "ההתקרבות ליהדות, לבורא, היא הדבר הכי אישי והכי אינטימי והכי אינדיבידואלי שיש, ואצלם כל דבר שהם עושים הוא ציבורי, והוא מוחצן, והוא מצולם, והוא מדווח, וכשהם לא מצליחים להתקדם בקצב שהם היו רוצים - זה מאוד מתסכל אותם".
הרב גיסין מסביר כי הוא מבקש תמיד להכיר בכך שהתהליך לא מוכרח להתרחש בחמישה שבועות. מאום לא יקרה אם הוא יארך גם חמש שנים. "כיום", אומר הרב גיסין, "יש שינוי ביחס לחזרה בתשובה. לפני חמש ושש שנים היו חלק מהחוזרים מקיימים מצוות בחדרי חדרים. זה היה כמו האנוסים בספרד".
"הרגשתי מחולל כאילו שעברתי אונס"
אלא שלחזרה הגלויה יש מחיר. האמנים שבחרו לעשות את השינוי גילו כי דרכם החדשה נתקלת בלא מעט קשיים,
פנימיים וחיצוניים: כיצד מתייחסים כעת לעבודות הכרוכות בחילול שבת? מה עושים עם סצנה אינטימית שלא עולה בקנה אחד עם ערכי היהדות?
"אני לא אשכח את זה: הייתה לי סצנה שבה הייתי צריך להתנשק עם מישהי, והרגשתי שכבר לא שייך", אומר גולן אזולאי. "הפה שלי שייך לתפילות, לאשתי, להגיד דברים טובים. אמרתי: מה אני עושה? דווקא השחקנית אמרה: אני יודעת שאתה בתהליך של תשובה, אז אנחנו נזייף את זה. הגיעה הסצנה, ואי אפשר היה לזייף את זה. זה לא הסתדר מבחינת הצילום. היה צריך להיות פה נשיקה. עכשיו. הייתה נשיקה, והרגשתי מחולל כאילו שעברתי אונס. שלושה ימים הייתה לי תחושה בגוף שעשיתי משהו שהוא נוגד את כל הפנימיות שלי".
נאלצת לוותר על תפקידים?
"ללא ספק, הרבה מאוד תפקידים. בתחילה זה היה קשה, עד שהגיעה הצעה לשחק בסרט של ספילברג 'מינכן', תפקיד השווה כסף ופרסום רב, אלא שהצילומים נפלו בשבת. הבנתי שאני בניסיון שאני לא יכול להזיז את עצמי ממנו - או שהשבת חשובה לי, או התפקיד אצל ספילברג. החלטתי שאני הולך עם האמת הפנימית שלי. אחרי שאתה אומר 'לא' לספילברג, אתה יכול לומר לכל תיאטרון 'לא'..."
רק שגם מוסדות התרבות לא נותרו חייבים, ואלה לא הקלו על השחקנים ועל אמונתם החדשה: "הדירו אותי מהתיאטרון", אומר אזולאי, ושטג מוסיף כי לא מעט תיאטראות לא מעסיקים אותו בעקבות שמירת השבת שלו. בעיניו מדובר בחוצפה, שכן עד לפני חמש-עשרה שנים התיאטראות הציבוריים לא עבדו בשבת, בדיוק כמו בית ספר ממלכתי המתוקצב מהמדינה שאינו פועל בשבת. לדבריו, "היה כבוד למגילת העצמאות שהכירה בישראל כמדינה יהודית". כשבית ליסין הפך את העניין לעסק, החלו גם התיאטראות הציבוריים לפעול בשבת.
הציבור הישראלי מחבק
אמנים לא מפסיקים להיות אמנים, ושדות המוזיקה והמשחק זוכים בשנים האחרונות לפריחה יהודית – בין היתר, בזכות המאסה האדירה של אמנים שגילו את אלוהים. קובי אוז הקליט את "מזמורי נבוכים" ואת "מזמורים נוספים", המבטאים את המקום שבו הוא עומד כעת. "הגענו לזמן שצריך להיות ידיעת ה' ואהבת ה'", הוא אומר. "אלוהים הוא נינוח, הוא לא קטנוני. אם הוא אוהב את חוני המעגל עם העיגולים, ואם הוא אוהב את דוד המלך שרוקד טרנס לפני ספר התורה למרות שכולם צוחקים עליו - אז הוא גם אוהב אותי בדרכי".
"יש פה התבגרות כוללת של הציבור הישראלי, שאומר: רגע, מעניין אותי לשמוע על הפיוטים של סבא", אומר הרב גיסין. "ופתאום הוא מגלה בזה איכות. שיקספיר גם היה לפני כאן מאות שנים, וריחו לא נס... פתאום גילו שגם בתוך היהדות יש משהו שאנחנו מספיק בוגרים בשביל לא להתבייש להתעניין בו ביצירה העכשווית".
סרטים עם רוח יהודית כמו "המשגיחים", "אושפיזין", "זמן פוניבז" ו"למלא את החלל" היו לשוברי קופות, וגם המוזיקה של שולי רנד ומשפחת בנאי היא בלב המיינסטרים.
"ובכלל, מהי מוזיקה אם לא סוג של תפילה?" שואלת שרון רוטר. "מוזיקה זו דת, זו יהדות, זו אמונה. בבית המקדש הייתה שירת הלוויים שנועדה להחזיר אותך בתשובה, הלב שלך פתאום היה נפתח והיית כל כך מתחרט. באמת. מהעומק. זה צינור לקדוש ברוך-הוא, ובגלל זה כל המוזיקאים הם מאמינים. אולי חלק יגידו לך שלא, אבל הם מאמינים כולם".