"זינוק בעליה": לא מצליח להתניע
הקלישאה השחוקה של מכונית מקרטעת חוזרת לקולנוע הישראלי ב"זינוק בעליה". אמנם הניסיון של הבמאי אורן שטרן ליצור קומדיה משפחתית ראוי להערכה, אבל התסריט לקוי והדמויות מופרכות. צוות שחקנים בראשות שלמה בראבא ואיתי טיראן לא מציל את הסרט, דווקא מלוי לוי גרשון מפתיעה לטובה
כוונותיו של "זינוק בעליה" טובות. הוא מבקש להיות קומדיה בורגנית חיננית שמתרחשת בירושלים ובמרכזה משפחה שעולמה מתערער בעקבות אירוע בלתי צפוי. למרבה הצער, הסרט נשען על תסריט לקוי ודמויות מופרכות שאפילו שחקנים כשלמה בראבא ואיתי טיראן לא מצליחים לעורר בהן עניין.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
העיסוק במשפחות ישראליות לא מתפקדות היה מלווה עד כה בדימוי הסמלי והמשומש של מכונית תקועה (ע"ע "כנפיים שבורות", "מדורת השבט" ו"איים אבודים"). לא מפתיע, על כן, שאוטו מושבת ושיעורי נהיגה מהווים גם ב"זינוק בעליה" (כמתבקש משמו) אלמנט דרמטי בעל משמעות. הבנתם נכון - הסרט עוסק במשפחה שאיבדה את השליטה על ההגה, באופן מטאפורי וקונקרטי.
עלילת "זינוק בעליה", סרטו הראשון באורך מלא של אורן שטרן שגם כתב את התסריט עם ריקי שולמן, עוקבת אחר קורות בני משפחת גבע הירושלמית והמבוססת. האב, מיכה (שלמה בראבא) הוא מנתח פלסטי רודני ומצליח שאינו שלם, בלשון המעטה, עם בחירתו של בנו, ארי (איתי טיראן), מנתח פלסטי אף הוא, להינשא לרלי (רותם זיסמן כהן) - בחורה המונית שגיחתה היחידה לחו"ל, כך שב ומודגש, היתה לתורכיה (שזה בערך כמו בת ים, מטעימים פה).
אבל זה עוד כלום לעומת הבת הרווקה והעכברית, שלומית (מלי לוי גרשון), מורה לערבית ורקדנית בטן חובבת, המנסה לשווא לעורר את עניינם של תלמידיה המשועממים בסרטים המצריים שהיא מעריצה, ובמיוחד בכוכבם יפה התואר, אחמד אלחטיב (יוסף סווייד).
דווקא ביום כלולותיהם של ארי ורלי שובקת מכוניתם, וכאשר מיכה מגיע לאסוף אותם הוא מאבד שליטה על רכבו ונתקע בעץ. האם, אורה (עידית טפרסון), מורה להתעמלות ואצנית מצטיינת, שוקעת בתרדמת, והטרגדיה הזו דוחה את החתונה ומערערת את יציבותו של התא המשפחתי. וכך, בעוד המתיחות בין האב ובנו עולה, נכנסים לתמונה מדריכת נהיגה (רומי אבולעפיה) ומורה נכה להתעמלות (יוסי מרשק), שמספקים לשתיים מהדמויות פה בסיס להתחלה חדשה.
העיסוק בצאצאים סוררים ממשפחות עתירות ממון שמתאהבים בבני/בנות מעמד נמוך מוכר היטב מסרטי הבורקס. הקשר הרומנטי בין ארי ורלי (שלא לגמרי ברור במה היא עוסקת) הוא בדיוק חיבור מהאגדות שכזה. אך בעוד הקומדיות הקלאסיות ההן לא הכחישו את ההיבט המופרך הזה שהיה מונח ביסודן - כלל לא ברור מה ארי הנרפה מוצא ברלי, ולהיפך. יתר על כן, העימות שבין אב ובנו בעלי עיסוק דומה (שיותר מאשר מזכיר את היריבות הבין-דורית הסמויה שהתנהלה ב"הערת שוליים", ולו רק בזכות הופעתו של בראבא בשני הסרטים) אינה זוכה פה לפיתוח נאות.
אמנם מיכה משפיט את בנו שמתעקש על שתלי סיליקון בעלי פרופורציות הולמות, למורת רוחו של אביו שמבכר את רצון המטופלות שלו ב"הכי גדול שיש". אך בעיקר נדמה שהבחירה בצמד מנתחים פלסטיים לא נועדה אלא כדי לאפשר הפצעה אקראית של זוג שדיים על הבד. אחרת, "זינוק בעליה" יכול היה להציב במרכזו גם שני דורות של סוכני ביטוח כב"כץ וקרסו" (1971) בשעתו.
העיסוק במשפחה בורגנית במשבר מזכיר גם אינספור קומדיות צרפתיות אנינות נוסח "זוגות נשואים" (1975) ו"על רווקים, נשואים ובוגדים" (1976), והסביבה המטופחת של שכונת רחביה משמשת רקע הולם. אלא שבהיעדר שמץ של אלגנטיות ותחכום, סיטואציות קומיות מספקות, ודמויות שיהיו משעשעות באותה מידה שיצליחו לרגש - התוצאה לוקה בבינוניות מצערת. אפילו רגע שאמור להיות קסום במיוחד, ושיש בו משהו שאמור להזכיר את "שושנת קהיר הסגולה" של וודי אלן (1985), לא מתפתח מבחינה עלילתית ודרמטית.
וחבל - משום שלזכותו של "זינוק בעליה" עומדים שחקנים טובים, בראשם בראבא וטיראן, ומפני שהקולנוע הישראלי אינו משופע בקומדיות משפחתיות מענגות באמת (ע"ע "לילסדה"). זהו, במילים אחרות, סרט שמתמקם על המסכים כשהוא מלווה במקדם סימפטיה גבוה. אך יותר משהדמויות פה מנומקות,
הן בגדר קלישאה, והקונפליקטים המשפחתיים שמועצמים עם קריסתה של הרעיה והאם נותרים בלתי משכנעים (סצנה דרמטית אחת בה מתעמתים האב ובנו בחדר הניתוח יכולה לשמש דוגמא לכך).
מי שמעניקה לסרט את רגעיו הטובים ביותר היא מלי לוי גרשון בתפקיד הבת הרומנטיקנית, שלומית. היא משכילה שלא להפוך את דמותה לקריקטורה פאתטית, ואדרבא - מאצילה עליה מידה של חום ואנושיות שהופכת אותה לדמות המלבבת ביותר בסרט. אף הערצתה את המלודרמות הערביות הסכריניות אינה מלווה בלעג והתנשאות, ויש בה כדי להזכיר את המקום התרבותי החשוב שתפסו הסרטים הללו בשיח העממי הישראלי.
להישגיו של "זינוק בעליה" יש להוסיף את הצילום של אמנון זלאיט והמוזיקה הנעימה של איסר שולמן, אך אלה משמשים אריזת צלופן צבעונית ומרשרשת לקומדיה משפחתית בלתי מספקת.
