'פחדתי שלא אשחק טוב כי איני פצועה נפשית'
מעיין תורג'מן פורצת בסערה לקולנוע הישראלי בסרט "הרחק מהיעדרו", בו היא מגלמת נערה תחת אב מנצל. החששות מהתפקיד התובעני נבעו בעיקר בגלל היותה חזקה ובריאה, וככזו היא רוצה לעזור לאחרות. "יש לנו זכות כנשים, בגלל שאנחנו מוחלשות, להבין את החלש יותר", היא אומרת בראיון
אחת התהיות שעולות במהלך הצפייה הקשה ב"הרחק מהיעדרו", סרטה החדש של קרן ידעיה, היא עד כמה המצב המזעזע שמתואר בו תואם את המציאות. בסרט שמבוסס על ספרה של שז, הגיבורה תמי היא אישה בוגרת בעצמה, הגיל שלה לא מוזכר ישירות, אך ברור שהיא נמצאת במצב שבו אנשים אחרים שלא חיים בגיהינום שבו היא נמצאת מנהלים חיים עצמאיים. ניכר מהקשר בינה לבין אביה המנצל שהוא תלותי ונמשך שנים, יותר מדי שנים.
ידעיה מביימת את סרטה בסגנון ריאליסטי שאינו חס על הצופה, או על הדמויות. הן מצולמות מקרוב, בלי זוויות צילום מחמיאות או תאורה מעדנת. הזוגיות מוגשת לצופים לאור יום, במלוא הזוועה. וכשהעלילה המסויטת נראית אמיתית כל כך, למרות הידיעה ששז עצמה הייתה קורבן לגילוי עריות, למרות ההכרה במספרים הסטטיסטיים על תקיפה מינית בתוך המשפחה, שגבוהה מתקיפות מיניות על ידי זרים, עולה התהייה הנואשת שאולי יש כאן איזו הפרזה.
מעיין תורג'מן, שבתפקידה הקולנועי הראשון והתובעני כל כך, מנפקת הופעה נדירה ומצמררת מבהירה בראיון ל-ynet שאין שום הפרזה כזו. "זה הקסם של קרן כבמאית", היא מנמקת, "היא לא מייפה את הדברים, לא עושה ניצול ציני של הקולנוע ולא מתחנפת לקהל. המציאות והאמת הן מכוערות, כואבות וקשות. גילוי עריות זה לא סיפור סקסי, זה לא סיפור יפה, זה פשוט זה".
כחלק מעבודת התחקיר על הסרט השחקנית בת ה-29 נפגשה עם עובדות סוציאליות, ביניהן ד"ר ענת גור שעובדת עם נפגעות תקיפה מינית, ושמיעת עדויות של נשים שעברו חוויות דומות. "סיפרו לנו על מקרים אמיתיים קשים מאוד. נשים בוגרות בגילן, כמוני, שעובדות, לומדות, ואלו החיים שלהן. ככה זה. זה משהו שיכול לקרות אצל השכנים, ממש פה, וזה מטורף", היא אומרת.
תורג'מן לוהקה לתפקיד הראשי הלא פשוט במהלך לימודיה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. ידעיה התרשמה ממנה בתחרות מונולוגים שבה הציגה מונולוג קומי ופמיניסטי, והזמינה אותה לאודישן הראשון שעשתה בחייה, בסופו קיבלה את התפקיד הראשי.
חששת להיכנס לתפקיד הזה?
"ראיתי שזה חומר קשה אבל מעניין. לא חששתי מכך שזה לא תפקיד קומי, אבל מעולם לא גילמתי קורבן. הדברים הראשונים שאומרים עליי הם שאני בריאה ומצחיקה, ותמיד גילמתי דמויות חזקות. פחדתי שאני לא מתאימה. אבל מצד שני זה גם גרם לי מאוד לרצות לעשות את התפקיד, אמרתי לעצמי שכתפקיד ראשון אחרי בית הספר - זה זה".
תפקיד תובעני כל כך דרש ממנה עבודה מאומצת של חזרות שנמשכה חצי שנה - פרק זמן לא רגיל במונחים של הארץ. במהלך תקופה זו שקדמה לצילומים, היא ערכה הכרות מעמיקה עם ידעיה וצחי גראד, שמגלם את האב בסרט. וביחד עבדו על הדמויות. "נחשפנו אחד מול השני, זה גורם לך להרגיש ביטחון. זו היתה עבודה ממקום שוויוני, קרן ממש פתחה את הלב והנשמה שלה, והיתה לנו עבודה מאוד חשופה".
”בחזרות ההיצמדות לתסריט היתה פחות חשובה, לעומת ההבנה לעומק של מה שהנשים האלה עוברות", היא מסבירה, "היה לנו חשוב להבין איפה זה פוגש אותנו. ברור שזה הרבה יותר עמוק וכבד מהחיים שלי, אין כאן בכלל מקום להשוואה, אבל בכל זאת את מנסה. עם הזמן ככל שיותר נכנסנו לזה התחברתי לדמות ממקום שבו מצאתי את זה שאני לא יכולה לדבר הרבה. מצאתי שאם, להבדיל, יקרה לי משהו קשה מאוד בחיים, כך אני אגיב".
ב"הרחק מהיעדרו" הקשר שבין תמי לאביה קשה מנשוא, פיזית ונפשית. הוא אינטנסיבי וכואב, עד כדי כך שכאשר יש סצנות שבהן היא נמצאת בלי האב, ההקלה בחוויית הצפייה עצומה, ואיתה עולה החשש החונק שהם יתראו שוב. האמינות שבמשחק של גראד ותורג'מן מעלה תהיות לגבי היכולת להגיע לרמה גבוהה כל כך של אינטימיות בין שני שחקנים על הסט.
"נהיינו חברים טובים", מצהירה תורג'מן, "במהלך הצילומים כמובן שיש מצבים קשים, אבל בחזרות כן היה גם הומור. התפקיד השפיע עליי, ובכל זאת היתה תחושה בריאה. קרן אמרה לי שהיא שמחה שהיא לקחה לתפקיד הזה שחקנית בריאה, ושהיא לא יודעת איך מישהי אחרת היתה מתמודדת איתו. סיפרתי להם שתמיד פחדתי שלא אהיה שחקנית מספיק טובה כי אין לי מספיק פצעים נפשיים".
היא כן מתעכבת על סצנה אחת שהייתה מאתגרת במיוחד, שמערבת הפרעת אכילה עם הלקאה עצמית קורעת לב. תורג'מן מספרת שהסצנה שבה היא אוכלת תוך כדי מה שעובר כהתמוטטות רגשית - צולמה בטייק אחד בלבד. "ידענו שלא אוכל לעשות הרבה טייקים על הסצנה הזו, הבכי קורה לבד כתגובה לחנק הפיזי והחוסר הרגשי, אבל כמה אני יכולה לאכול? הטייק האחד עבד לטובתי, כי אתה פשוט נותן הכול".
תורג'מן משחקת בתיאטרון באר שבע, ובמקביל לעבודה על הסרט היא שיחקה במחזמר הקומי "פרח השכונות" שמתבסס על שיריו של קובי אוז בבימוי ניר ארז. נשמע שהדיכוטומיה בין העבודה על תפקיד שאין בו שום דבר קליל או מצחיק לבין קומדיה יומיומית התאימו לה: "לעשות חזרות קשות עד דמעות, ואז ללכת ולעשות לעצמך הפוגה קומית בהצגה מצחיקה ומחיאות כפיים מהקהל היה שילוב מנצח". את השילוב הזה היא רוצה להמשיך, ובקרוב תשחק גם בהצגה "סליחות" מאת חנה אזולאי הספרי, שם היא מגלמת דווקא אישה חזקה ופמיניסטית.
בסרט הרגעים החיוביים מגיעים דרך הדמות שמגלמת יעל אבקסיס, שנתקלת בגיבורה אחרי סצנה שמרפררת באופן מובהק לאונס שהתרחש בחוף בוגרשוב לפני כשנתיים. היא אוספת אותה לביתה ומראה לה דרך אחרת לחיות - ללא האב המאיים.
כשתורג'מן נשאלת על כך היא אומרת שלדעתה עזרה במקרים כאלה אכן תבוא קודם כל מנשים: "הן יותר רגישות". היא מרחיבה על היחס הבעייתי והלוקה בחסר לניצול מיני: "האונס בבוגרשוב קרה במרכז תל אביב ואף אחד לא עצר אותו. מישהי שמתנהגת באופן כזה, ברור שיש שם בעיה. אף אחת לא באמת רוצה להתנהג ככה. שמעתי ראיון עם האישה שעברה את זה שאומרת שהיא רוצה ולא מבינה מה הבעיה - אז המשטרה פשוט עזבה את זה.
"גם בסרט תמי במצוקה ואנשים פשוט מתרחקים ממנה, בדומה לאופן שבו הסרט הזה במובן מסוים לא רוצים לראות, לא רוצים שהוא יפריע לשלווה. הילדים שמוצגים בסרט בסצנה על החוף הם ילדים טובים, אבל אין להם כלים להבין מה לא בסדר בסיטואציה. מערכת החינוך צריכה להסביר שכשמישהי מתנהגת ככה אתה צריך לשאול אותה שאלות ולהבין מה לא בסדר".
גבר היה יכול לביים את "הרחק מהיעדרו"?
"אני לא חושבת שגבר יכול לעשות סרט כזה. יש לנו את הזכות כנשים, בגלל שאנחנו מוחלשות, להבין את החלש יותר. כל אישה היא בבעיה בעולם הזה, מעצם היותה אישה, ולכן ברור שהרגישות תהיה יותר גדולה. חבל שהעולם הוא כזה, שאנחנו נלחמות כמעט על הכול. לגבר יותר קל, איך הוא יכול להבין את הבעיות האלה אם אין לו אותן?".
אבל יש גם מקרים של גילוי עריות ותקיפה מינית שבהם הקורבן הוא גבר.
"אני עדיין מאמינה שאישה היתה יכולה להסתכל על זה ולהבין את הסיטואציה טוב יותר, כי גבר שנמצא במצב כזה הוא במקום של האישה, במקום המוחלש".
ומה החשיבות בעינייך לעשייה נשית קולנועית שצוברת תאוצה בארץ?
"זה מעולה, זה רק מעצבן אותי שבכלל צריך לדבר על זה. בעולם מתוקן זה לא היה צריך לקרות. זה היה כמו להגיד איזה יופי שאנחנו נושמים, הדבר הכי חשוב והכי טריוויאלי בעולם. מעצבן שצריך להגיד איזה יופי שנשים עושות. ברור שאני מחזקת את זה, ומקווה שהעשייה רק תגדל ובשנה הבאה יהיו יותר נשים בעשייה, אבל זה צריך להיות כל כך ברור, למה בכלל צריך להתייחס למגדר?"
האם לדעתך סרט כזה ואמנות בכלל יכולה לסייע לשנות את המציאות?
"אני מאמינה בכך שאמנות חייבת להיות פוליטית. 'אפס ביחסי אנוש' הוא דוגמה מצוינת, סרט מבדר שמכיל גם המון ביקורת. ובנוסף להשפעה של האמנות, קרן עובדת על הצעת חוק עם מירב מיכאלי שקשורה לגילוי עריות, שיעזור להביא את הנושא למודעות".
עוד שאלה שעולה לגבי "הרחק מהיעדרו" היא מי הוא קהל היעד של הסרט. האם חוויית צפייה כל כך קשה מומלצת לכולם? "לפני שאמא שלי ראתה את הסרט אמרתי לה שתזכור שזה קולנוע, ושיש סיפורים אמיתיים מאחורי מה שהוא מציג", היא מספרת, "היא יצאה מההקרנה קצת בהלם, חיבקה אותי חזק. היא עוזרת גננת ואמרה שצריך להראות אותו לעוד אנשים וגם לצעירים שמסיימים תיכון עכשיו.
"חשוב שמורות וגננות יראו את זה, ושהאמת שהרוב יצפו. זה סרט חשוב, מטלטל, קשה ומזעזע - אבל זה סרט. יש אנשים שחיים את זה באמת. אחרי הקרנות אנשים ניגשים אליי ונוגעים בו כמו בשבעה ושואלים אם אני בסדר.
אני בסדר. הנשים, הנערות והילדות שעוברות את זה באמת - הן לא בסדר. ויש טלפונים ומרכזים של נפגעות תקיפה מינית, אפשר לעזור, צריך רק לפתוח קצת את העיניים".
את חושבת שלקורבנות שעברו דבר דומה מומלץ לראות את הסרט?
"אולי מי שכבר מחוץ למעגל הזה יכולה לראות את הסרט. לא הייתי ממליצה למי שמרגיש או מרגישה שזה פצע פתוח".
ומה היית רוצה לומר למי שנמצאות במצב הזה, ואולי קוראות עכשיו?
"למישהי שעוברת את מה שתמי עוברת? להן אני לא יכולה להגיד כלום, הן בתוך זה. זה כמו סם. מה תגידי לנרקומן, לך לגמילה? אני מעדיפה להגיד למערכת החינוך שיעשו משהו - שיפתחו את העיניים, שיפתחו עוד מרכזים, שיעלו את המודעות בקרב בני הנוער. ולבימאים והבמאיות - שיעשו עוד סרטים כי זה כל כך חשוב. ולאנשים שמחליטים איפה שמים את הכסף - תחליטו באמת איפה צריך לשים אותו".
