אני לא הרכוש שלך: הטרור הכלכלי מתחיל כאן
פעילי להב"ה מייצרים את המפגש הלא מפתיע בין גזענות להחפצת נשים, בפנייה אל יצר הרכושנות הנמוך: הם, הערבים, לוקחים את הבנות שלנו. אבל אנחנו לא נלקחות - ואתם לא השומרים שלנו. ואיפה טמונים זרעי הפורענות של סכנת ההחפצה? בפרשת השבוע, שבה האישה חסרת מעמד כלכלי
תערובת של גזענות וטיפשות
הרב אלי בן-דהן, סגן שר הדתות במדינת ישראל הדמוקרטית, זה שאתם ואני משלמים את שכרו, קבע השבוע: "הניסיון מורה כי נשים שהולכות ומתחתנות עם גבר מוסלמי, חוזרות לביתן מוכות אחרי מספר שנים".
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת ראה
בואו ננסה להחליף את התואר "מוסלמי" ב"יהודי", ולדמיין שפוליטיקאי צרפתי היה אומר זאת: "הניסיון מורה כי נשים שמתחתנות עם גבר יהודי, חוזרות לביתן מוכות אחרי מספר שנים". עם יד על הלב – היינו קובלים על אנטישמיות?
בהתחשב בעובדה שלצד דבריו של בן-דהן, זועקות כותרות העיתונים את שחזור הרצח האלים של דפנה בר ציון, על ידי בן זוגה לשעבר, אילן בן עמי (שהוא, ככל הידוע לי, יהודי) - דבריו של סגן השר אינם רק דברי בלע גזעניים, אלא גם איוולת.
האישה כרכוש
לצערי, הרב בן-דהן מצטרף בדברים אלה לארגון הגזעני להב"ה, המלכלך את רחובות ירושלים בסטיקרים שמאיימים על ערבים ה"מעזים לחשוב", כדבריהם, על קשר עם יהודיות. בנוסף לכל הדברים הקשים שאפשר לומר על ארגון זה, אני מבקשת להצביע על המפגש הלא מפתיע בין גזענות, להחפצת נשים.
בדבריהם פונים פעילי להב"ה אל יצר הרכושנות הנמוך: הם, הערבים, לוקחים מאתנו את הבנות שלנו, ומנסים לעורר את המצ'ואיזם של הגברים היהודים, ואת הבהלה של הנשים ה"נמסרות" לידיהם של בריונים אלימים.
אז זהו, שאנחנו לא נלקחות, ואתם לא השומרים שלנו. אלי בן-דהן, אם אתה רוצה שיהודים לא יתבוללו – תן להם סיבות טובות להישאר יהודים. אל תפחיד אף אחת, ואל תפריח לאוויר רעיונות גזעניים, שהרי הפרדוכס הוא שלגזענות יש חרב דו-כיוונית, ובסופו של דבר היא פוגעת בכולם.
אז איך משמחים אישה?
כמוזיקת רקע מכאיבה לדבריו של הרב אלי בן-דהן, מתנגנים בראשי פסוקי פרשת השבוע "ראה". הפרשה שרויה, לכאורה, בתוך עננת שמחה, ומצוות השמחה מוזכרת בה שש(!) פעמים. אביא כאן שניים מתוך פסוקי השמחה.
הפסוק הראשון מתייחס לחובה לאכול בשר זבחים רק במקום אשר יבחר בו ה' (דברים י"ב, י"ח) "כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".
הפסוק השני עוסק בשמחת חג הסוכות (דברים ט"ז, י"ג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים... וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה".
ומי לא בא?
האישה, כמובן. היא לא מוזמנת למסיבה. מוזכרים הבן והבת, העבד והאמה, היתום והאלמנה, ומוזכר "אתה", בעל הרכוש ועל כן האחראי על מצוות השמחה. אבל אישה מבוגרת, שאיננה במעמד של ילדה, שפחה או אלמנה – אין. האם אין נשים מבוגרות שאינן שייכות לאחד "המעמדות האומללים"? האין "סתם" נשים מבוגרות?
חז"ל צירפו לתמונת החג את הנשים
"חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל (בשלוש הרגלים). במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם, ונשים בראוי להן. אנשים... ביין, נשים... בבבל בבגדי צבעונים, בארץ ישראל בבגדי פשתן מגוהצין (בבלי, פסחים קט ע"א).
לכאורה, מקסים. התורה לא התייחסה לנשים, ובאו חז"ל וציוו על הגברים לשמח גם את נשותיהם. אלא שגם כאן טמונה סכנת ההחפצה. שהרי לאישה אין כסף משלה, והיא תלויה בהחלטות של הגברים הקובעים כיצד לשמחה. אחד אומר: ביין, והאחר פוסק: בבגדים (וגם קובע אלו בגדים משמחים כל קהילה נשית). ואת מי לא שואלים? את האישה שאין לה כסף משלה, ונדמה שיש לה כפתור קבוע (ששמו "בגדים", כמובן), וכשלוחצים עליו מפעילים את השמחה שלה. החפצת נשים, כבר אמרנו?
פונה לעזרת חברה
בשלב זה אני פונה אל עו"ד מיה וייס, חברה טובה שהיא גם קרובת משפחה (טובה לא פחות), העוסקת שנים רבות בדיני משפחה, ועל כן ראתה בחייה סיפור או שניים של החפצת נשים. מיה ואני משוחחות על כסף והחפצת נשים, ובאופן יותר ספציפי, על סוג של אלימות לא כל כך מוכרת ומדוברת: "אלימות כלכלית".
בתחילת ה"חברותא" שלנו, מיה מציעה מגוון מטריד של דוגמאות לאלימות כלכלית, ומתוכן אני בוחרת להביא שתיים.
שני סיפורים רחוקים, ואלימות אחת
אל המשרד נכנסת נילי, אישה בשנות הארבעים, בלבוש מוקפד וממותג. נילי עובדת כפקידה
בכירה בחברת היי-טק, ואין פרט במראה החיצוני שלה שיעיד על האלימות שעמה היא מתמודדת. למעשה, אפילו נילי עצמה לא מצליחה לגדיר את סבלה, ועד לאחרונה בכלל לא הייתה בטוחה שמותר לקרוא לכך סבל:
"אני נשואה כבר חמש-עשרה שנים, וכבר בראשית החיים המשותפים הציע בעלי לקחת על עצמו את ניהול הכספים. הוא אמר שחשוב לו שנפעל כיחידה אחת. התלהבתי מהזוגיות החמה וההדוקה שהוא מציע. הוא רצה שנדבר על כל דבר שאנחנו רוצים לקנות, שנחליט ביחד עם זה מתאים, ורק אז נוציא את הכסף.
"אני מרוויחה משכורת יפה, טובה משלו אפילו, ולכאורה נראה שאני חייה ברווחה כלכלית, אלא שאני לא יכולה יותר להתמודד עם מה שנראה היום כ'כאילו' שותפות בהחלטות הכלכליות. למעשה, זו רק אני שמשתפת, ורק בעלי שמאשר. הוא רוצה לדעת הכל: הוא עובר איתי על רשימת הקניות בסופר, ואם אני חורגת אפילו במוצר אחד, הוא מעיר לי. הוא אמנם רוצה שאראה טוב ואקנה בגדים איכותיים, אך הוא הולך איתי לקניות, בוחר את החנויות, את המותגים ואפילו את הצבע והגזרה של הבגדים שאני קונה".
נילי ממשיכה בתיאור מערכת היחסים הכלכלית בביתה, ומספרת שהחליטה להגיע לייעוץ ביום שבו אזרה אומץ, ומשכה כסף בכרטיס האשראי. שעות ספורות לאחר המשיכה כבר התקשר אליה בעלה, ושאל לפשר הדבר. גילוי המעקב הצמוד אחר פעולותיה, הדליק אצלה נורה אדומה.
מן העבר השני נמצאת יעל, אישה קשת יום, המשתכרת שכר מינימום. בעלה לא עובד, והם מגדלים יחד ילדה. בגלל הקשיים הכלכליים חשבה יעל שאולי זה "נורמלי" שבעלה נותן לה מדי יום סכום קצוב וקטן להוצאות הבית, ובודק בכל פעם את הקניות ואת העודף - עד לאגורה האחרונה.
"שיחות על חיסכון בכסף מתקיימות בכל בית שיש בו מצוקה כלכלית", אמרה יעל, "ולכן בהתחלה כשהוא ביקש שלא אתקלח כל יום במים חמים, ואקפיד על מספר החיתולים שאני מחליפה לילדה, זה היה עוד נשמע סביר. אבל אחר כך הוא ביקש שלא נוריד בכל פעם את המים בשירותים. ועכשיו, אני ממש מתביישת לומר, ואת גם לא תאמיני... אבל הוא מדבר איתי על חסכון בנייר טואלט".
קשה לזהות אלימות כלכלית
מיה דווקא כן האמינה. סיפורים אלה ואף קשים מהם, אינם בדיות (אם כי שמות הנשים בדויים). "גם על אלימות פיזית קשה לפעמים לעלות", אומרת מיה, "אבל באלימות פיזית יש אקטים שאפשר לתת להם פרשנות חד-משמעית. לפעמים גם הסביבה רואה או שומעת ויכולה להתערב. לעומת זאת, אלימות כלכלית מתעתעת וקשה במיוחד לאבחון.
"כמו שראינו בשתי הדוגמאות, אלימות כלכלית יכולה 'להתחפש' לדאגה, לאחריות ולאהבה, ובמשפחות הסובלות מקשיים כספיים קל להשתמש באלימות כלכלית במסווה של התמודדות אחראית עם המצוקה. יש הרבה מאוד נשים שסובלות מאלימות כלכלית. הדבר המפתיע הוא, שהסיפורים שלהן נשמעים מאוד דומים, ובכל זאת קשה להגדיר אלימות כלכלית".
אז איך מזהים אלימות כלכלית?
אנחנו רוצות להציע עזרה של ממש, ולמרות קשיי האבחון, מיה מציעה כמה שאלות היכולות
לעזור לך להבין אם את סובלת מאלימות כלכלית:
האם ההחלטות הכספיות באמת משותפות - או שהשיחות עם בן הזוג מתקיימות רק ביחס להוצאות שלך?
האם הדיונים הכספיים בבית הם באמת דיונים - או שהם מתנהלים כמו חקירות?
האם בקשה שלך להתחיל להבין מה קורה בחשבון הבנק המשותף מתקבלת בחיוב - או בהתנגדות ואף בכעס?
האם מגיעות בדואר או בטלפון הודעות לא מובנות ואף מחשידות מהבנק או מבעלי חוב אחרים?
איך אישה יכולה להתמודד עם אלימות כלכלית?
ראשית כל, לאבחן. להבין שמזה את סובלת. אם את לא בטוחה – נסי לדבר עם חברות או עם בני משפחה, ולקבל משוב לאופן שבו מתנהלים הדברים בביתך.
אם את מרגישה שיש בעיה, עליך להקפיד על סכום מסוים של כסף (בהתאם למצב הכלכלי שלכם, כמובן), שנכנס לחשבון הבנק הפרטי שלך בלי כל פיקוח ודיווח.
אם יש בעיה, צריך להגיע לייעוץ זוגי, או לכל הפחות לנסח הסכם כלכלי שמבטח את חירותך. הבעיה עם כל העצות האלו, אומרת מיה, היא שכולן דורשות שיתוף פעולה של הבעל, ובמסגרת חיים של אלימות כלכלית, קשה יהיה להשיג זאת.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות וחברים יקרים, שש פעמים נקרא השבת בבית הכנסת על המצווה לשמוח, אז זו הזדמנות
נהדרת לשאול את עצמנו "מה משמח אותי?" לברר גם מה משמח את יקירינו, ולתרגם הלכה למעשה.
ובענייני שמחה: כדאי מאוד להיכנס לעמוד הפייסבוק של נשיא מדינת ישראל, ולעשות "לייק" לפוסט שפרסם בעניין נישואי מחמוד ומורל. הוא מזכיר לכל מי ששכח שרק בשלומה של הדמוקרטיה יהיה לנו שלום, והוא גם מברך את הזוג הטרי. אני מצטרפת לברכותיו ושמחה שזכינו בו כנשיא.
שבת שלום!
