המלחמה בעזה היא לא תירוץ לגזענות
אנחנו הורגים המון חפים מפשע במלחמה. קשה להחזיק בעמדה המוסרית המורכבת האומרת שחפים מפשע נהרגים, ובכל זאת יש להמשיך בלחימה. הדרך הקלה לפתור את האתגר המוסרי הזה, הוא לשכנע את עצמנו שכל מי שנהרג הוא פושע. אבל סאמר מחפוז ואמיר שווקי לא עשו כלום, ובכל זאת הם שוכבים בבית חולים
כשהתותחים רועמים המוסר לא יכול לשתוק
יש דברים שצריך לומר גם בזמן מלחמה, ודווקא בזמן מלחמה:
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת דברים
שמלחמות הן לא קיצור דרך לשלום. שאלימות לא פותרים באלימות. שהאלימות שאנו משחררים בחוץ חוזרת אלינו הביתה.
מלחמה ומשפט צדק – הילכו שניהם יחדיו?
השבת נפתח בבתי הכנסת את ספר "דברים", ודומה שאין רלוונטית מפרשת "דברים" לאירועי הימים האלה. הפרשת עוסקת בהכנות לכיבוש הארץ, ובפתיחתה - דברי עידוד ללוחמים (דברים א', ח'): "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ, בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ".
כמה פסוקים אחר כך מזכיר משה את תפקיד השופטים, ומדגיש את החובה לעשות דין אחד לכל התושבים (דברים א', ט"ז-י"ז): "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר, שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּֽין־אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרֽוֹ. לֹֽא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן. לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא".
איש לא מסביר איך לגשר על הפער בין ניהול מלחמה, האוכלת צדיקים ורשעים כאחד - לניהול מערכת המשפט המדקדקת במעשיו של אדם כחוט השערה. איך נצליח להרוג את העמים שסביבנו, ובאותו זמן לשפוט בצדק את הגרים החיים בקרבנו?
על גר ומגור
שוב ושוב אזכיר את שמבקשים להשכיח: ה"גר" המקראי איננו אדם שהתגייר, אלא אדם החי בקרב עם אחר (תהליך הגיור הוא בתר מקראי. אין לו זכר בתנ"ך). ולראיה הפסוק (שמות כ"ב, כ'): "כִּֽי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם". יהודים הגרים בקרב מצרים הם "גרים", ולכן גם מצרים, עזתים ואריתראים הגרים בקרב יהודים בישראל הם "גרים". למעלה מעשר פעמים, יותר מכל מצווה אחרת בתורה, אנו מצווים להעניק יחס שווה, חמלה ואהבה לגרים הגרים בקרבנו.
הפסוקים שראינו מציעים משחק מילים מאתגר: "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּֽין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרֽוֹ: לֹֽא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט ...לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ". משחק המילים מעורר מחשבות על הקשר בין זרות ובין פחד. מפחיד להיות זר. מפחיד על אחת כמה וכמה להיות זר בעת מלחמה.
לא תשתוק
פרשנים מתעכבים על הציווי "לא תגורו", ומציעים פנינה פרשנית שיש בה חשיבות מיוחדת לימים אלה: "מנין שלא ישתוק (כשהאדם רואה חוסר צדק)?
שנאמר: 'לא תגורו מפני איש'. אל תכניס דבריך מפני איש". ומסביר רש"י: "לא תגורו - לא תכניס דבריך מפני איש. לשון (משלי י', ה') אוגר בקיץ".
הנה המתנה הפרשנית שהיא גם תביעה מוסרית: לא תגורו - לא תאגרו. ואת מה אסור לאגור במחסני הלב? את האמת. גם בשעות קשות, גם במלחמה: "לא תגורו", שפירושו הכפול: לא תיראו מאמירת האמת, ולא תכניסו את דבריכם מפני איש.
אנשים פוחדים לדבר בימים אלה. אנשים פוחדים להגן על הגרים שבקרבנו, ולכל אלה אומרת הפרשה: פחד הוא פריווילגיה אסורה בשאלות מוסריות. "לא תגורו – לא תכניסו דבריכם מפני איש".
האלימות שחוזרת אלינו הביתה: חברותא עם סאמר מחפוז
כדרכו של טור זה, על כל פעולת "תג מחיר" ודומיה, אני מבקשת להשיב ב"תג תורה", וללמוד תורה עם הגרים הגרים בארצנו, שלא זכו לאהבה ואפילו לא להגנה. לצערי ההזדמנויות רבות. השבוע הלכתי ללמוד תורה עם סאמר מחפוז ואמיר שווקי, שני ערבים ישראלים צעירים שגרים בבית חנינא, והוכו באלימות רבה, כמעט עד מוות, ליד נווה יעקב.
שני הבחורים שוכבים בבית החולים "הדסה עין כרם". אמיר פצוע כל כך קשה, שלא מלאני לבי להטרידו בדיבורים, רק עברתי בחדרו, איחלתי "רפואה שלמה" וביקשתי "סליחה". הוא אמר: "למה סליחה? לא עשית לי כלום". חשבתי בלבי: הלוואי שהיית צודק, הלוואי שהייתי משוכנעת בכך. והלכתי לחדרו של סאמר.
כמו הבן שלי
סאמר הוא בחור חמוד בן עשרים. למד ועובד בישראל ועם יהודים. החיוך החם והנבוך שלו, העיניים הטובות וחוסר הרצון להיות בלב המהומה,
כל אלה הזכירו לי את בני ואת חבריו. הוא כל כך קרוב אליהם בגיל ובגינוני המפגש, שהכאב והבהלה שלי היו מידיים.
עם תחילת הפגישה הבנתי שאם הוא דומה לבני ולחבריו - הרבה תורה לא נלמד יחד. סאמר הוא נער שרוצה לגדול בתנאי חיים נורמליים, ולא להידרש לאמונות ואידיאולוגיות לא לו."אני לא כל כך דתי", הוא אומר לי. "המשפחה שלי דתית. מוסלמית כמובן. אבל אני לא מבין בדת. אני לא צריך להיות דתי-דתי".
"בכל זאת", אני לוחצת (מרגישה קצת כמו מורה בתיכון מול תלמיד שרוצה לצאת למגרש), "מה לדעתך הכי חשוב בדת המוסלמית?" סאמר חושב, נאנח קצת מהכאבים בצלעות, ומציע תשובה פשוטה ותמימה: "להאמין באלוהים, לעזור לזקנים, להיות בן אדם טוב". אני חושבת לעצמי: הלוואי שכל הדתיים, מכל הדתות, יאמינו בדת של סאמר.
אוצרות פרשניים לא יצאו מהשיחה עם סאמר, ואולי טוב שכך. נדמה לי שהדבר החשוב ביותר שקיבלתי בפגישה הזו הוא ההיכרות עם איש צעיר, שמנסה לחיות חיים "רגילים"; לבלות, לעבוד ליהנות עם משפחתו ולדאוג לה, וזה לא מתאפשר. אנחנו לא אוהבים את הגר הגר בקרבנו. אנחנו ממש רחוקים מהמצווה הזו.
אני שואלת את סאמר, מה לדעתו צריך לעשות לנערים שהיכו אותו. נורא חשוב לו לומר שהוא לא רוצה לעשות להם דבר, ורק המשטרה צריכה לטפל בהם. לדבריו של סאמר, השוטרים סירבו לפנות אותו באמבולנס לבית החולים, והוא וחברו נדרשו להתפנות באופן עצמאי. ועדיין הוא מתעקש לקרוא לחבריו לא לעשות דבר לנערים המכים או לכל אחד אחר, ולתת למשטרה לעבוד.
"ובכל זאת", אני מתעקשת, "אם היית נפגש היום אם אחד התוקפים, מה היית רוצה לומר לו?" סאמר, כדרכו, פשוט וכן: "כשהילדים עוד קטנים צריך שילמדו אותם שאנחנו בני דודים, ואנחנו חיים באותו מקום, ולכן לא צריך את הדברים האלה".
סאמר יקירי, הדמיון הוא כנראה הבעיה
סאמר מתעקש לכבד אותי במיץ ענבים ועוגיות, ובין לגימה ללגימה אני חושבת, שאולי הבעיה היא שאנחנו דומים. בימים האחרונים החיים בירושלים הופכים להיות כמעט בלתי נסבלים, לא בגלל טילים - אלא בגלל הסטיקרים. המון סטיקרים גזעניים.
פופולארי במיוחד הסטיקר המתועב של הארגון הגזעני להב"ה: "ערבי, אל תעז אפילו לחשוב על יהודיה", שהודבק בתחנות הרכבת (לשמחתי, גיליתי שאני לא היחידה שמקפידה לגרד אותו. לצערי, יש מספיק עבודה לכולם...) היו גזענים שאמרו שסאמר וחברו "יצאו עם יהודיות", ולכן יצא עליהם הקצף. אני באמת לא יודעת, ובאמת שגם לא אכפת לי.
המצוקה של סאמר ושל חבריו מזכירה את מצוקתם של היהודים בגולה – שונאים אותם כשהם "אחרים", ומפחדים מהם כשהם מנסים להיות כמונו. סאמר אולי לא מבין את זה, אבל ככל שהוא ינסה להידמות ולהתקרב אלינו, כך יגדל האיום שהוא מאיים על הגזענים שבנו, וממילא יגדל הסיכון שהוא לוקח על עצמו. גזענים שבקרבנו דוחפים אותנו למלחמה עם ערביי ישראל, ומה שלא יבחרו ערביי ישראל לעשות – יגבו מהם הגזענים את המחיר.
סאמר נותן לי שיעור בהידברות
פתאום סאמר פונה אלי ושואל: "מה את חושבת, למה הם עשו לי את זה?" אני אומרת: "כי הם גזענים". "לא, אבל באמת..." הוא מתעקש. "את הולכת לשאול אותם למה הם עשו את זה? מכאן את הולכת לדבר איתם, נכון?"
"לא", אמרתי. "אני לא מדברת עם התוקפים, אני מדברת עם המותקפים". אבל סאמר שב ואמר: "תדברי גם איתם", ופתאום חשבתי לעצמי: למה לא? הוא צודק. שלום עושים עם גזענים. הרי אני זאת שאומרת שצריך לדבר עם כולם. אז סאמר יקירי, ברגע שהמשטרה תגלה מי הרביצו לך, אני מבטיחה לנסות להיפגש וללמוד גם אתם תורה.
ערבי עם כיפה בכיס
לאחר הביקור בבית החולים פגשתי בן של חבר, גם הוא ערבי, וסיפרתי לו על הביקור אצל סאמר. הנער גילה לי בחיוך ובקול שקט שהוא מסתובב באופן קבוע עם כיפה בכיס, ובכל פעם שהוא פוחד שיהודים ירביצו לו - הוא חובש את הכיפה. במחשבה ראשונה רציתי לתת לו שיעור בזהות דתית ולאומית. שיעור בגאווה. במחשבה שנייה, הבנתי שאין לי זכות. חשבתי על היהודים שנאלצו להסתיר את הזהות שלהם בגולה, ורק רציתי לבכות.
זה כן קשור למלחמה
אנחנו הורגים המון אנשים חפים מפשע במלחמה. ההכרה בכך אמורה להיות קשה וכואבת למי שתומך במלחמה הזו, ולא רק למי שמתנגד לה.
אלא שקשה מאוד להחזיק בעמדה המוסרית המורכבת האומרת שחפים מפשע רבים נהרגים, ובכל זאת יש להמשיך במלחמה.
לצערי, הדרך הקלה לפתור את האתגר המוסרי של המלחמה הוא לשכנע את עצמנו שכל מי שנהרג במלחמה הזו הוא פושע. אני מניחה שדברים אלה מסבירים את השלט הענק שתלוי ברחוב ראשי בירושלים: "בעזה אין חפים מפשע".
כמובן שמכאן קצרה הדרך לאלימות גם כלפי ערבים ישראלים. צריך לעצור את הגזענות הזו עכשיו, ובעניין זה אסור לגור מפני איש.
הלוואי שתהיה שבת שלום.
