"שר החינוך, חיי ילדיי שווים יותר מכל אמירה לחמאס"

אחרי 48 יום של אזעקות וטילים, שנת הלימודים זה הדבר אחרון שאני חושבת עליו. בימים של שגרה השבוע הזה של אוגוסט הוא שבוע של המולת קניות אחרונות, השלמות של ציוד ושלל בילויים שלא הספקנו בחודשיים שלפני - אבל הפעם כלום. עד כדי כך שכמעט ששכחתי מקיומה של שנת הלימודים.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

מבצע "צוק איתן" - ההתמודדות עם הילדים:

מצב מלחמה: איך להסביר את המצב לילדים?

• להקל על הפחד: המלצות למשחקים שאפשר לקחת לממ"ד
  

אנחנו גרים בגן יבנה, שהודות לסבבים האחרונים מול החמאס עלתה בכלל על המפה (וסליחה מראש מחבריי ליישוב). המקום המנומנם הזה עלה שלא בטובתו לכותרות, בעיקר בגלל מספר האזעקות והנפילות שהוא חוטף הפעם.

נכון, אין מה להשוות בכלל ליישובי עוטף עזה וחוף אשקלון, אבל גם הבנות שלי כבר חודש וחצי ישנות על מזרנים בממ"ד. בשבוע הראשון זה עוד היה ברמת "החוויה", כמו שאמר ראש הממשלה לנוער בשדרות, אבל ככל שהאש נמשכה, זה הפך להיות יותר ברמת הייאוש.

ובכל יום ב"חופש" הזה אמרנו שאולי מחר יהיה שקט יותר ונתחיל להתארגן ללימודים. וכשהגיעו כמה ימים של שקט, ניצלנו אותם פשוט לנשום אוויר מחוץ לבית, לקפיצה לים באשדוד, שבחופשים כתיקונם הופך להיות הבית השני שלנו. כי היינו בטוחים שזה ייגמר בקרוב.

"החיים של הבנות שלי שווים יותר מכל אמירה לחמאס"

אבל הסימנים לסיום הלחימה לא נראים באופק. להיפך, בכל יום נראה כי המצב הופך יותר ויותר גרוע. כל זה לא מנע משר החינוך שי פירון להודיע כי מבחינתו שנת הלימודים תיפתח כסידרה. הוא סומך על העמידה האיתנה של העורף, על שיגרה בצל לחימה. "זו אמירה לאויב", הסביר.

אז גם לי יש אמירה בשבילך, כבוד שר החינוך. החיים של הבנות שלי שווים יותר מכל אמירה לחמאס. בת ה-16 צריכה ללכת לבית הספר כקילומטר במה שמכונה "שטח פתוח", ואין לה שום מקום להתחבא או להסתתר בו. ואם קרה הנס והיא הגיעה בשלום, מה יקרה כאשר תהיה אזעקה באמצע השיעור ו-1,000 תלמידי החטיבה יצטרכו להתפנות ב-45 שניות למרחב המוגן. תסלח לי, כבוד השר, אבל אני לא רואה איך זה קורה.

גם בת ה-7, שאמורה להתחיל כיתה ב', מתורגלת בשגרת האזעקות. היא יודעת לרוץ לממ"ד מיד כשמתחילה האזעקה, מוודאה שהחלון והדלת סגורים וצועקת לכולם שימהרו להגיע. אבל גם היא וחבריה, עם כל התרגול שעברו בחודשיים האחרונים, לא יצליחו לרוץ למרחב המוגן בבית הספר בזמן כה קצר. שלא לדבר על ההיסטריה שתתעורר ועל חוסר האונים של כל ההורים שיצטרכו לשבת בעבודה ולא לדעת מה קרה ואיפה זה נפל.

"אני רוצה עבור ילדיי את הזכות הבסיסית ביותר"

ביום כמו היום, בו נקבר דניאל טרגרמן ז"ל בן ה-4, שלא הספיק להגיע לממ"ד כשהיה בבית, עם הוריו, האמירה שלי היא פשוטה. החיים של ילדיי זה הדבר הכי חשוב לי - יותר משנת הלימודים, יותר מהעמידה האיתנה של העורף והרבה יותר מהשגרה.

כשהשגרה האמיתית תשוב לשכון באזורנו, זה יהיה הזמן לפתוח את חלונות הברזל בממ"ד, לחזור

לישון בחדרי השינה, לקנות ספרי לימוד ולהתחיל את שנת הלימודים. ונכון, אני יודעת, כמו שאמרו פה שרים נכבדים, שאנחנו לא חיים בשוויץ, אבל אני רוצה עבור ילדיי את הזכות הבסיסית ביותר: ללכת לבית הספר בלי לחשוש שטיל ייפול עליהן בדרך. ככה. פשוט.

בסופו של יום, אני פוליטיקאית קטנה מאוד. אין לי פתרון למצב, אין לי פתרון לאש ולמוות המיותר. אין לי פתרון לשנים של חיים בצל הטילים, כאילו זו שגרה. אבל אסור לנו להתחיל את שנת הלימודים כאילו אין מלחמה, ולהמשיך להילחם בעוד ששנת הלימודים מתנהלת כסדרה. אסור לנו - ואנחנו ההורים לא נסכים לכך. ההצבעה, אדוני השר, תהיה ברגליים ב-1 בספטמבר.