"נויורק": מאפיונרים חסרי יומרות
גם בעונתה השלישית "נויורק" היא דרמת מתח ואקשן שעובדת לפי נוסחה פשוטה: עלילה מתוקתקת, דיאלוגים סבירים ובעיקר - שחקנים מעולים. לא צריך יותר מזה
ביקורות טלוויזיה נוספות:
גמר "האח הגדול": מיחזור בלי איכות סביבה
"הנגיף": את הערפד הזה כבר ראינו
לא קשה להזדהות עם יוסי אלחריזי (אושרי כהן) בימינו. נכון, הסיפור שלו פנטסטי במונחים של רובנו, אבל בסופו של יום עסקים מדובר בדמות טראגית. כמה שהוא לא מנסה להימלט משם המשפחה שלו והשיוך המקצועי שנלווה אליו, הוא תמיד שואב אותו חזרה פנימה כמו תאגיד דורסני ובלתי מתפשר. בעונה הקודמת יוסף ניסה לנהל חיים של נובוריש מן המניין בניו יורק, אבל המשפחה שלו ירדה אחריו מצריימה, מצאה אותו והכריחה אותו להשתלב שוב בעסק המשפחתי. על הדרך הוא גם חיסל את אחיו, ראובן, שכבר הרבה זמן ניסה להפגיש בינו לבין כמה דגים, והצטרף לחברת "פקס רומנה", שמתמחה בדבר השני שישראלים בחו"ל טובים בו אחרי הפצת סמים, וזה מסחר בנשק. ההסברה הישראלית מבקשת שתתקשרו אליה, אגב, יש לה כמה רעיונות לשיתוף פעולה.
אז יוסי מנסה להחזיק בכוחותיו האחרונים בחיים הכשרים. הוא מגיע לבר כל יום, פותח, לוגם קצת לשוכרה ומצליח להימנע מהסתבכויות עם החוק, אבל קארמטית הוא חייב לחזור ולהגשים את מה שכתוב לו על ה-DNA, וזה אומר להיות פושע. האיטלקים מושכים אותו פנימה עם משימה - לחסל את ענת, שכנראה מפריעה לאיזה משקיע תאב בצע לתחמן את החבר שלה.
בינתיים, ביקום מקביל, משפחת אלחריזי (מסתבר שכל עניין הפרקינסון של ג'קי היה טעות! כמה נוח) בארץ, מנסה למשוך זמן תחת שלטונו רפה השכל של פרץ, שכמובן צריך לחזור לניו יורק כדי לסגור כמה עניינים עם איזה ביטקוין. וכך חוזרת הרכבת למסילה האהובה - ענת ויוסי נגד כל העולם, כשלצדם ישחקו השאריות של משפחת אלחריזי, שמרית ולירון שעכשיו מנסים לנהל את הזוגיות הפרוורטית שלהם וגם להצליח בהייטק, ונדב שמצא את היעוד שלו בעזרה לעגונות. כולם יחד יצילו את העולם, חלקם יעשו את זה בסקיני ג'ינס. רמז: לאו דווקא הבנות.
דווקא דרמות יומיות, שסובלות לרוב מחסך בשחקנים טובים, זקוקות להן יותר מכל, כי רק הם יכולים להפוך תסריט שמתוקף הז'אנר פורש מעט עלילה על פני הרבה פרקים ומספר סיפור שהוא לעתים מעט קלישאתי, לסדרה זורמת שהצפייה בה לא מצריכה מאמץ. הרבה סוסי פוני נרתמו לניסיונות להפוך דרמות יומיות למושכות או רלוונטיות, "נויורק" חוזרת לנוסחה הפשוטה והטובה: עלילה מתוקתקת, דיאלוגים סבירים, שחקנים מעולים לתמוך בכל זה ובעיקר – היעדר יומרה.
