ג'ואן ריברס: הגברת הראשונה של הסטנדאפ

• ג'ואן ריברס הלכה לעולמה
• ריברס: מלכה רעה ואהובה
  

באמנות שמבוססת על גילוי חולשותיו של הזולת והצגתן בדרך מעוררת הזדהות, הכי קל לרדת על נשים. בלונדיניות. מנותחות לעייפה. סקסיות לשעבר. מטומטמות, לא מבינות כלום בחשבון, מכורות לשופינג ולרכילות וסובלות ממצבי רוח קשים: בדיוק כמו הדמות שגילמה ג'ואן ריברס, הגברת הראשונה של הסטנדאפ הנשי, האישה הראשונה שנישאה על גלי הצחוק עד למופע משלה בקרנגי הול, האשה המצחיקה היהודיה הראשונה שכתבה 12 רבי מכר, המצחיקנית הראשונה שלעגה לבלונד, לניתוחים ולסקס אפיל הדועך שלה עצמה עד שנדם קולה.

נדם ממש: יכול להיות שזה בגלל המלחמה, בה זעקה ברמה את צדקתה של ישראל המותקפת ואמרה שלא אכפת לה מה קורה לפלסטינים שיורים טילים מתוך בתיהם. הם התחילו, קבעה ועוררה סערה מתוקשרת אחרונה. כרגיל, לא התנצלה על כלום, רק הסבירה שלא הובנה נכון והמשיכה להגן על הארץ שאהבה מרחוק, עד שנכנסה לניתוח לתיקון בעיה במיתרי הקול. הקול הזה - על המבטא הניו יורקי-יהודי המוגזם בכוונה של בת דור שני למהגרים, היה כלי עבודה יעיל ומשובח שגרף מליוני דולרים עבורה ועבור בתה היחידה מליסה, וריברס עבדה עד ליום שלפני הניתוח והתכוננה כנראה להמשיך לנצח. ליבה נדם קודם לכן.

אם יש פנתיאון קומי בו האלים מרטיבים את גלימותיהם מצחוק, ריברס פוסעת לשם כעת בצעד מתנודד עם בקבוק משקה ביד ומתחילה להופיע בפניהם אפילו בלי להחליף מפיג'מה של בית חולים לבגדים מהוגנים, כי מה כבר יעשו לה, יסתמו לה את הפה? רבים ניסו, איש לא הצליח. 55 שנה עמדה על הבמות והצחיקה מליונים. מליונים רבים אחרים נחשפו אליה בזעזוע מהול בצווחות גיל רמות במאות - אם לא אלפי - הופעות אורח בטלוויזיה ובהמון תוכניות שנבנו סביב אישיותה החד פעמית. זה לא היה קל, אף פעם זה לא קל - וקשה יותר כשאת אישה בעולם עוין של גברים מצליחים.

ג'ואן אלכסנדה מולינסקי, בתם השנייה של באטריס ומאיר מולינסקי, גדלה כמובן בברוקלין - האזור היחיד בחייה בו לא היתה יוצאת דופן, כילדתם של שני יהודים שהיגרו מרוסיה ושימרו לא מעט מהרגלי המולדת הישנה, כולל מצוות ושפת היידיש. ההורים היו שוחרי חינוך טוב, וג'ואן סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה בלימודי ספרות אנגלית ואנתרופולוגיה. אמא ואבא רצו שתהיה מורה, אבל היא נדבקה בקדחת הבמה לנצח כששיחקה בתיאטרון חובבים בתפקיד שערורייתי של לסבית מאוהבת: זה היה בסוף שנות החמישים לפני המהפכה ההיפית, ההצגה ירדה אחרי שבועות מספר, החיידק נשאר. לצידה של ריברס כיכבה שחקנית אלמונית, גם היא יהודיה וגם היא מצחיקה, עם אף ארוך-ארוך כמו שזה של ג'ואן היה פחוס ובולבוסי לפני הניתוחים. לאלמונית קראו ברברה סטרייסנד.

איכשהו הבינה שלא תפרוץ לתודעה כשהיא עומדת על במה לבדה ומספרת בדיחות קצת וולגריות, קצת נשכניות ומאד לא תקינות פוליטית, ולכן חברה לזוג קומיקאים וביחד היו ל"ג'ים, ג'ייק וג'ואן", כשהיא כמובן האחרונה ברשימה. השלישיה חרשה את המועדונים הקטנים והבינוניים בגריניץ' וילג', אבל הפריצה האמיתית הגיעה כשג'וני קרסון, אז מנחה טרי של ה"טונייט שואו", הזמין אותה להופעת אורח. ההיסטריה, וההיסטוריה, מתחילות כאן.

ריברס הביאה לאולפן החביב והמנומס של קרסון את הגיהנום עצמו. הוא ראיין סלבריטאים בחן, היא ירדה עליהם כסאח. בלי שום "לא נעים, מה יגידו השכנים". הוא הפגין אדיבות יוצאת דופן כלפי מרואיינות, היא חידדה עוד ועוד את החיצים השלוחים שירתה בנשים בכלל - אבל בעצמה בפרט. על מה לא צחקה בגגים פיזיים נפלאים: על שכרותה תוך כדי הדגמות מדויקות, על ניתוחיה כשהאף כבר היה סולד כשל שיקסע גמורה, השיער כבר היה בלונדיני והיא מעולם לא התביישה לספר כמה זה עלה לה, וכמה הבוטוקס, ואיפה הזריקו, מה זה עשה לה ולגברים שבילו איתה או לאלה שסירבו.

לא היו גברים רבים, האמת. אחרי נישואים כושלים בני שנה, מצאה נחמה בזרועותיו של הרוזנברג הפרטי שלה שלימים הפך לשותף ומפיק במפעלותיה. זו היתה זוגיות יציבה של 25 שנה עד שהתאבד בנסיבות איומות: "פוקס" שכרו את שירותיה לתוכנית חדשה, היא תבעה שהוא יהיה המפיק, פוקס התעצבנו ופיטרו את שניהם, וחודשיים לאחר מכן, מובס ומלא אשם, שלח יד בנפשו. היא לא נישאה שוב והביאה גם את הטרגדיה אל הבמה, בסדרת מונולוגים מופלאים על חיי האלמנות.

הדלת שנפתחה בתוכנית של קארסון לא היתה יחידה, ועד מהרה מצאה ריברס את עצמה עסוקה עד מעל לראש, כמו שאהבה, בעשרות הופעות אורח, בתוכנית משלה, בכתיבת רב מכר קומי - אחד מתריסר - "חייה של היידי אברמוביץ", בו היא מגוללת את סיפור עלילותיה של דמות בדיונית יכנאית שהמציאה וקידמה על הבמה. אלבומי קומדיה והפקות טלוויזיה, כתיבה לסרטים והופעות בלאס וגאס, הנחיית "משטרת האופנה" ופודקאסט אחרון ומליח, "במיטה עם ג'ואן ריברס", שאשכרה מתרחש במיטה שלה בביתה במאליבו: מה לא עשתה? אפילו הופעת אורח ב"מצב האומה" הרביצה, ממש לא מזמן. ואני אהבתי אותה נורא, עד כדי כך שפעם נסעתי ללונדון רק כדי לראות אותה מופיעה באולם ענק ומלא מפה לפה בבריטים שהשתוללו וצרחו ולא נתנו לה לרדת, כאילו היתה כוכבת רוק.

את הטון שעשה את המוזיקה שלה מצאה לראשונה אצל לני ברוס האגדי, ושם הבינה שהדמות המעניינת ביותר שקומיקאי יכול להביא אל הבמה היא דמותו-שלו. כשהדמות משכנעת וההגחכה טוטאלית, פתאום - מתברר בהפתעה - מה שהיה אישי ופרטי מדבר אל מליוני אנשים כאילו נלקח מחייהם ממש. תוסיפו לזה חוש תזמון מופתי, יכולת לעמוד ולדבר שעה בלי פאוזות ובלי לאבד את חוט המחשבה גם באילתורים הכי פרועים עם הקהל, והתחושה הברורה שהיא נותנת אתצ עצמה כל כולה על הבמה, פירור לא נשאר סודי - והנה מתכון להצלחה.

בבסיסו של המתכון הזה מונח כמובן שקר. מי שהכירו אותה ידעו שבחייה הפרטיים היא נטולת כל פוזה ומאבקי אגו ויוהרה, והיא גם מקללת הרבה פחות מאשר על הבמה. תמיד היו ביקורות על הקללות האלה ועל ההומור שלה. ניבולי פה נחשבו לנחלתם הלגיטית של גברים בלבד, ולכן הוטח בה שהיא "יותר מדי" וולגרית, "יותר מדי" נשכנית, "יותר מדי" נועצת סכינים בסלבריטאים.

תמיד היתה "יותר מדי", וזה הפך אותה בעיני, למודל להערצה. נשים פורצות דרך זוכות לא פעם לתגובות האלה, שמנסות לגמד אותן ולהעמידן במקום שבו יהיו בדיוק לפי המידה המקובלת. לא חכמות מדי ולא שנונות מדי ולא מתריסות מדי. "פאק יו", אמרה על זה ג'ואן ריברס בקול גדול וצרוד והמשיכה.

ברור שהדורות הבאים של נשים בעולם הסטאנד אפ חייבים לה ובגדול. וופי גולדברג ורוזאן בר, למשל, אבל גם שרה סילברמן הנבדלת ממנה בהבעה החדגונית-משועממת שהיא עוטה על

 פניה בעוד שריברס תמיד היתה אקספרסיבית מאוד - אבל אם תבדקו את הטקסטים, תראו שסילברמן היתה תלמידה מצויינת של המורה הענקית הזו. וגם גברים חייבים, ולפעמים מודים לה על כך, בהופעות אורח או בראיונות, עד לואי סי. קיי. שהקפיד להודות לה שוב ושוב.

לאלים בגלימות הרטובות מצחוק לא אכפת אם ריברס איבדה את הקול. הם ישמחו בה בדיוק כמו שהיא, עם צלקות הניתוחים ופגעי החיים והגיל המתקדם. הם יציעו לה את תפקיד האלה הקומיקאית הראשונה והיא תגיד משהו כמו, פאק יו, עכשיו באים?