פלסטיני נהרג עקב ירי רשלני - המדינה תשלם

ב-2006 נהרג נהג מונית מירי צה"ל במחסום עין בידאן בשכם. החיילים טענו שהוא איים עליהם, אבל שופט קבע: העדות שמסר היורה לא הייתה אמינה

עו"ד סאנה סירייה חוסייןפורסם: 18.09.14 , 08:15

נהג מונית פלסטיני שנחשד כמחבל נהרג במאי 2006 מירי חייל צה"ל ליד מחסום עין בידאן בשכם. לפני כשבע שנים הגישה משפחת המנוח תביעה לפיצוי, ולאחרונה הגיע בית משפט השלום בנצרת להכרעה: המדינה התרשלה והמדינה תפצה את המשפחה. סכום הפיצוי ייקבע בדיון נפרד.

פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

האירוע התרחש כשנהג המונית הגיע למחסום עין בידאן שבאזור שכם במטרה לאסוף נוסעים. מאחר שהמחסום לא איפשר מעבר מכוניות, הוא יצא מהמונית וחיפש נוסעים ברגל. כשמצא נוסע הם צעדו יחד בחזרה לכיוון המונית, ואז נורה הנהג למוות.

בגדה המערבית

פלסטיני תבע: הריסת בית מחבל גרמה לי נזק

עו"ד יוסף גרוסמן

תושב חברון פנה לבית משפט וטען שפיצוץ שביצעו כוחות הביטחון אצל שכן גרם לו לסדקים בקירות ושקיעת רצפה. השופטת אביב מלכה לא האמינה לו

פלסטיני תבע: הריסת בית מחבל גרמה לי נזק

המדינה טענה שביום האירוע זיהה כוח צה"ל את המנוח ואדם נוסף כחשודים ופתח אחריהם במרדף שבמהלכו בוצע נוהל מעצר חשוד. החיילים ירו לעבר המנוח, נטען, מאחר ששלף לעברם נשק והם חשו סכנה מוחשית לחייהם.

המדינה טענה לחסינות מפני אחריות נזיקית אם משום שמעשי החיילים היו חוקיים ואם משום שהאירוע נכנס לגדר "פעולה מלחמתית" של הצבא.

בפסק דין שעסק בשאלת אחריות המדינה בלבד קבע סגן נשיא בית משפט השלום בנצרת, השופט יוסף סוהיל, שהראיות בתיק לא מותירות מקום לספק בדבר אחריות המדינה לנזקי המשפחה.

השופט מצא סתירות מהותיות בין עדויות שני החיילים שהיו שותפים למרדף. את עדות החייל שירה מצא השופט כלא אמינה בעליל. כך למשל, בעוד שטען כי חש סכנת חיים רצינית, שותפו העיד שבשלב כלשהו ויתר על המרדף והסתובב חזרה. מעדות זו ניתן להסיק שבניגוד לחברו, הוא לא חש כל סכנה ושהמנוח לא שלף נשק לעבר החיילים.

השופט גם תמה מדוע אף שנטען שהנוסע שאסף המנוח היה בגדר חשוד מסוכן, שלכאורה נטל את נשקו של המנוח לאחר הירי, לא המשיכו החיילים לרדוף אחריו.

נקבע שהמדינה נמנעה מלהביא ראיות שאמורות להיות בידיה. למשל, היא הסתפקה בלהעיד את החיילים המעורבים בלבד, אף שהיו שם חיילים נוספים. היא לא הציגה כל דו"ח תצפית או הקלטה ואף לא גילתה אם נערך תחקיר לגבי האירוע, שבסופו ניטלו חיי אדם.

לא הייתה הצדקה

השופט הוסיף שדו"ח חדר המיון, שלפיו פגיעת הירי הייתה בגב, מחזק גם כן את יתר הראיות נגד המדינה אף שאינו בגדר דו"ח פתולוגי חד-משמעי.

נקבע שלא הייתה הצדקה לירי לעבר המנוח והפעולה לא חוסה תחת ההגנה של "פעולה מלחמתית". לא הייתה באותו היום כל התרעה על אירועים ביטחוניים חריגים והפעולות שבוצעו במחסום היו משימות שיטוריות שנועדו למנוע מעבר לא מפוקח ותו לא. המנוח לא היה מחבל או מבוקש והטענה שנשא נשק לא הוכחה.

השופט גם פסק שהחיילים לא פעלו בהתאם להוראות הפתיחה באש ולא ביצעו נוהל מעצר חשוד. המסקנה היא שחייל, שירה לעבר אזרח ללא הוראת מפקדו, נהג בקלות ראש ובשיקול דעת מוטעה שגרמו לתוצאה טרגית.

משכך קבע השופט שהמדינה תצטרך לפצות את התובעים. נקבע דיון המשך לשם בירור הנזק וגובה הפיצוי. המדינה חויבה בהוצאות משפט של 7,000 שקל ושכר טרחת עו"ד בסך 12 אלף שקל.