לא לחייב עובדים לצאת לפנסיה גם בגיל 67

בשנות ה-30 חודדה ההבנה למחויבות המדינה לאזרחיה ונוצר הצורך לקבוע גיל כרונולוגי שבו אדם עובר להגדרה של "זקן". תוחלת החיים הייתה באותה תקופה בממוצע כ-50 שנה בלבד, בעוד שהגדרת הזקנה נקבעה כחופפת את מועד היציאה לגמלאות, כלומר גיל 65.

• גיל 65 זה לא קשיש: תנו למבוגרים לעבוד. דעה
• בג"ץ: הרכב מורחב ידון בביטול גיל הפרישה
• תעסוקה בגיל 60: כך תחזרו אל שוק העבודה
  

תוחלת החיים העולה יצרה "תור זהב" להסכמה ליציאה הכפויה לגמלאות ולהגדרת הזיקנה בשנות ה-60. באותו מועד, אנשים יצאו בדרך כלל לגמלאות כאשר נותרה להם דלתא קצרה של שנות חיים ומצבם הפיזיולוגי בפועל היה של זקנים.

המשך העלייה בתוחלת החיים הממוצעת בכ-15 שנים נוספות שינה את נקודת האיזון ויצרה צורך במציאת נקודת מפגש רצונות חדשה בין המדינה לעובדיה. 

במציאות החדשה של ימינו, יש פרדוקס בין הרצון האישי של עובדים רבים להמשיך ולהיות מועסקים לאחר מועד הפרישה הכפוי כיום, לבין ההתנגדות שלהם להצעת החוק להעלאת גיל הפרישה. מעבר לכך, יש היתממות בהמלצת הכלכלנים על חוק פשטני, קל ליישום, ופוגעני - שזווית הראייה שלו היא רק של דחית מתן קצבאות.

תועלת לעובדים ולמדינה כולה

הפתרון, הן לפרדוקס והן לאתגר הכלכלי-חברתי, הוא חיפוש נקודת איזון חדשה בין צרכי המשק ומועד פרישת הפרט. מדיניות כזו יכולה להתחיל כבר היום, במסגרת חוק גיל הפרישה הקיים, בכל מקום שבו המשך התעסוקה אכן מבטא מפגש רצונות בין העובד למעסיקו - בכפוף למדדי תפקוד וקריטריונים ברורים ומוסכמים.

החלה כזו אינה דורשת שינוי חקיקה - היא עומדת בסעיף 10 לחוק הקיים הקובע שבהסכם קיבוצי או אישי, ניתן לקבוע גיל פרישה גבוה מגיל 67. על פי לשון החוק, "ניתן בהסכם לקבוע כי הגיל שבהגיעו אליו ניתן לחייב עובד לפרוש מעבודתו בשל גילו יהיה גבוה מגיל פרישת חובה".

כלומר, המדינה יכולה להחיל מיידית ובאופן משקי נרחב, העסקה מעבר לגיל הפרישה הידוע כיום ולסיים את ההסדרים הקיבוציים הנוכחיים. בכך תהיה גם הצהרה מצידה, שאין עוד מקום לאפליה על בסיס גיל של עובדים שמסוגלים, רוצים ונדרשים להמשך העבודה.

מהלך כזה יהיה תחילתו של מסע לגיבוש אותו מפגש רצונות רצוי בין המדינה לעובדיה, המעוניינים בהמשך עבודה ומימוש עצמי, בלי כפייה של התנתקות חברתית טרם זמן. מבחינת המדינה, המשק מתקרב לנקודה שבה המשך העסקת העובדים נדרש לצורכי איזון אקטוארי. בנוסף, המצב הקיים ירע באופן בלתי אפשרי את היחס בין מי שמשלם מס במדינה, לבין מי שמקבל ממנה קצבאות.

מבחינת העובדים הפורשים מוקדם מידי ועתידים לעבור חיים מאד ארוכים - מצבם הכלכלי הפוטנציאלי נפגע בלית ברירה. בנוסף, בעולם שבו הדיכאון הופך בהדרגה לגורם מוות עיקרי - הרי שחוסר תעסוקה וחוסר משמעות במשך עשרות שנים עלולים לפגוע משמעותית במספר שנות חייו הפוטנציאליות של מי שאינו עובד.

עידוד ממלכתי במקום כפייה

יישום ההצעה למציאת נקודת איזון חדשה, הוא פשוט: המעסיק יזמין את העובד לשימוע, דבר שהוא מחויב לעשות על פי פסק דין ליבי וינברגר נגד אונ' בר אילן מה-6 בדצמבר 2012). בשימוע יבהיר העובד את רצונו להמשיך לעבוד ואף יישלח לעבור הערכה תפקודית לשאלת המשך העסקתו שתבחן פיזיולוגית וקוגניטיבית האם ישנה ירידה תפקודית תלוית גיל ומהי.

התפקיד יוגדר מחדש בהתאם לאותה הערכה התפקודית, אם בכלל יהיה צורך להגדירו מחדש. בכל מקרה, תנאיו התעסוקתיים של העובד יישמרו, גם אם יחול שינוי בתפקידו. כל זה ייעשה על בסיס רצון שני הצדדים מבלי צורך להעלות שרירותית את גיל הפרישה, דבר שיידחה אוטומטית את תשלומי הקצבאות וייפגע בוודאות באנשים רבים.

ברגע שהמדינה תעודד פיתרון מסוג זה, המהווה אינטרס חברתי, היא תוכל להימנע מפתרונות מלאכותיים אחרים. כך גם ניתן יהיה להטמיע את המודעות לאפשרות המשך העסקה מעבר לגילאי הפרישה, גם בקרב העובדים וגם בקרב המעסיקים, שכרגע מפרישים באופן אוטומטי רק בשל ההסכמים הקיבוציים.

באופן זה, המדינה תגלה במהירות שכדי לצרף אלפי עובדים מבוגרים למעגל העבודה, שלא יקבלו קצבאות במהלך עבודתם ואף ישלמו מסים - אין צורך בכפיה אלא רק בעידוד ממלכתי.

הכותב הוא גרונטולוג, מפעיל תכנית הערכה תפקודית כוללת לשאלת המשך העסקה תוך מיקוד בניתוח ירידות תלויות גיל