ההצגה הכי יקרה בלונדון: אלוהים

"מושב בעזרת הנשים נע בין 55 ליש"ט ל-550, ואצל הגברים 75-800 ליש"ט". בכל זאת. זו לא סתם איזו הופעה של ליידי גאגא, זה מושב בגולדן רינג של אלוהים. ולא רק בלונדון: מחירי המושבים בבתי הכנסת בימים הנוראים, דורשים חשבון נפש: מה עושה מי שאין לו לשלם?

מירי מיכאליפורסם: 01.10.14 , 16:28

ערב ראש השנה תשע"ה נזכרתי פתאום במנהג הנהוג בקהילות הקודש, לרכוש כרטיסים להופעה הכי טובה של פתיחת השנה. ברוכים הבאים למופע של אלוהים.

<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>

כיום, בלונדון וגם בלא מעט בתי כנסת בישראל, יש לקנות מראש כרטיסים שיבטיחו את מקומנו בתפילות חגי תשרי. למי שאינם מבאי בתי הכנסת בחיי היומיום, זה אומר היום הראשון של ראש השנה - ותפילת נעילה ביום כיפור.

קראו עוד בערוץ יהדות :

אז התקשרתי למשרד של בית כנסת בשכונה נחשבת בבירה המלכותית, הסמוך לביתי הזמני. לא היה קל להשיג את אנשי המשרד.

הימים הנוראים:

כך תחזירו את השפיות לתפילה

יצחק טסלר

תנו לילדים להשתלב בתפילה, ספקו קידוש בין שחרית למוסף - ולמען השם, רחמו על המתפללים שלא נמנים על חובבי החזנות. שמונה כללים שיעזרו לכולם לעבור את התפילות בשלום, בלי לבלות חמש וחצי שעות רצופות בבית הכנסת

הימים הנוראים: כך תחזירו את השפיות לתפילה

נראה שלא רק אני נזכרתי ברגע האחרון (יש כאן עוד כמה ישראלים). מעבר לקו הייתה בריטית חביבה, שהבטיחה לגהץ את כרטיס האשראי רק אחרי החג, מכיוון שהיא כבר ממהרת לביתה.

היא שאלה היכן ארצה לשבת, ואני השבתי: "כמה עולה"? כאן אציין, שמכיוון שאני באמת מתפללת ולא באה רק כדי לבחון את מיטב מחלפותיהן של נשות האצולה (אין טעם לקנות "ווג" אם את מתפללת באופן קבוע בבית הכנסת המדובר), רציתי מקום שממנו ניתן יהיה לשמוע היטב את התפילה ואת הרינה. לא היו לי בקשות מיוחדות, אלוהים שומע את התפילה שלי מכל מקום. רק שיהיה כיסא שאוכל לשבת בניחותא, במיוחד ביום הכיפורים, בתפילות הארוכות שבמהלך הצום.

ואז, בנונשלנט בריטי שממהר להכנות האחרונות של החג, היא זרקה את זה לאוויר: "מושב בעזרת הנשים נע בין 55 ליש"ט ל-550, אצל הגברים 75-800 ליש"ט". אה, פשוט. מושב בגולדן רינג של מלך מלכי המלכים, בכל זאת. זו לא סתם איזו הופעה של ליידי גאגא. מה הסיפור להוציא כמעט 5,000 שקלים?

משהו בשיטה לא עובד

אם הכרטיס היוקרתי היה מגיע עם הבטחה לקבל את כל תפילותיי ברצון - למה לא? הייתי מזמינה את כל הקהילה לשבת בכיף ועל חשבוני. אבל המחירים הלא הגיוניים בעליל האלה, עוררו בי חיל ורעדה. איך קרה שמקדש המעט שבו כולם שווים לפני האלוהים, הפך להיות עוד מעוז קפיטליסטי, שמבחין באופן ברור ונראה לעין בין מי שיש לו, לבין מי שאין לו?

בתפילת ראש השנה נכתב באופן ברור ביותר: "היום יעמיד למשפט כל יצורי עולמים". כולם נכללים שם, העשיר והעני. ועוד

כבודו מלא אולם

בתי הכנסת היפים בישראל

סגלית פישביין

ארון קודש, במה, ספסלים, עזרת נשים. בכל בית כנסת תמצאו את אותם המרכיבים, ולמרות זאת - לכל מקום אופי משלו ויופי משלו. לקראת יום הכיפורים פנה ynet לעשרה אדריכלים, שבחרו עשרה בתי כנסת יפים ומיוחדים. פרויקט ענק וחגיגי, בשני חלקים

בתי הכנסת היפים בישראל - חלק א'

מוזכר עניין השוויון שוב ושוב בתפילת שחרית של ראש השנה. האדם עומד לפני בורא העולם ביום הדין. לא הכסף, לא הכבוד או התארים הנכבדים יעזרו לו בבית המשפט הגבוה הזה, רק מעשיו וכוונותיו; העו"ש שסופר ומונה כמה עזרת לזולת, כמה נתת, כמה הסתכלת על העולם הזה מפריזמה רחבה יותר מ"אני".

הביקורת שלי ברורה, אבל מצד שני, ברור גם הצורך של בתי הכנסת לממן את פעילותם. אחרי הכל, מישהו דואג לשפץ, לנקות, לדאוג לסידורי תפילה ועוד. וראוי גם שיהיה סדר - ולכל אחד יהיה מקום קבוע מראש. אבל משהו בשיטה לא עובד.

לא אחת נתקלתי בדרי הקבע שמגיעים לתפילה בכל שבת, לעתים אפילו בכל יום לבית הכנסת, תורמים באופן קבוע ודואגים לטפח את המשכן – ולבסוף, בימים הנוראים הם נותרים עומדים, בשעה שמישהו אחר תפס את מקומם. אני מבינה גם את העניין הזה. אין ספק שזה לא נעים.

ומה יעשה אדם שאין ידו משגת?

מה היה קורה אם מקומות הישיבה היו ניתנים מראש ללא תמורה, באופן מסודר, על בסיס הרשמה בלבד? כך, מי שרוצה להגיע אחרי שמקומות הישיבה התמלאו, יידע שיהיה עליו לעמוד ואולי יחפש בית כנסת אחר. נוסף על כך, ניתן גם לבקש מהמתקשרים תרומה אפשרית, תוך הסבר ברור למה משמש הכסף החיוני. מי שיכול - יתרום כפי יכולתו, בדיסקרטיות.

באותו רגע שמסרתי את פרטי האשראי שלי לפקידת בית הכנסת הנחמדה, תהיתי מה יעשה אדם שאין ידו משגת: האם יוותר על התפילה בבית הכנסת? האם ייכנס לחובות? אין לי ספק שהאנשים הנהדרים בקהילה היו מקבלים כל אדם בברכה גם - ואולי במיוחד - אם הוא עני. אך אוי לנו אם אדם צריך להודות בכך שאין לו כסף, כדי לקבל מושב ללא תמורה.

אישה שקרובה ללבי (וכסף לא חסר בכיסה), סיפרה לי כי בתשעה באב ביקשה, יחד עם ילדיה, להיכנס לבית כנסת במנהטן, לשבת על הרצפה (כפי שנהוג ביום הזה, אפילו אין צורך במושב) - ולקרוא קינות על חורבן ירושלים. ואף שהחורבן הזה בא עלינו מכיוון שחטאנו בשנאת חינם, לא נתנו לה להיכנס, באמצע הצום, מכיוון שלא רכשה כרטיסים מראש. דבר לא עזר - היא נשארה בחוץ. יושבי בית הכנסת הזה פספסו לגמרי את המטרה.

אולי זה מכיוון שבית כנסת, במיוחד מחוץ לארץ, הוא מרכז קהילתי - ולא כל קהילה רוצה להתרחב. אולי זה קורה מפני שכמו בכל דבר בחיים האלה, הכסף מדבר, גם בדברים הנקיים ביותר. כך או אחרת, זה הזמן להגיד: חטאנו, עווינו, פשענו, ולתקן מהר.

לכאורה מדובר בעניין פעוט, חסר חשיבות כמעט בין כל העוולות החברתיות שבאמת נוגעות לכלל החברה. אבל אולי זה חלק מחשבון הנפש שעלינו לעשות רגע לפני יום הכיפורים, דווקא מהמקום שצריך להיות המעוז של האכפתיות, הנתינה ואהבת החינם. נתחיל משם?

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו