איפה היו המפגינים כשהבריטים שלטו?
אף שהנטייה האינסטינקטיבית שלנו היא להזדהות עם תביעות המפגינים, הונג קונג הייתה תחת שלטון בריטי במשך כ-150 שנה ולאורך כל אותה תקופה לא הייתה שום תביעה לדמוקרטיה. אז למה דווקא עכשיו התעוררו ואיך תגיב סין?
מאז 30 ביוני, במלאות 17 שנה לחזרתה של הונג קונג לריבונות סינית, פרצו הפגנות בתביעה לדמוקרטיה רבה יותר ולהשתתפות אמיתית בבחירת "המנהל הראשי", בעצם המושל הכללי מטעם סין. לתביעה זו נלוו גם מחאות על המצב הכלכלי בהונג קונג, על העמקת הפערים החברתיים, על השחיתות, על התחושה שהאליטה שמזוהה עם המפלגה הקומוניסטית הסינית משתלטת בהדרגה על הכלכלה, ועל אובדן העצמאות של מערכת המשפט.
עוד חדשות בעולם :
מהמטרופולין לאמזונס: ברזיל בוחרת נשיא
הסטודנטים הנעדרים: נמצאו 6 קברי אחים
ליד משתנה ובוותיקן. היכן חומת ברלין כיום?
רודן האיטי לשעבר "בייבי דוק" מת בגיל 63
אף שהנטייה האינסטינקטיבית שלנו היא להזדהות עם תביעות המפגינים, את המשמעויות וההשלכות שלהן יש לבחון ללא משוא פנים ומנקודת מבט היסטורית, נושא שהתקשורת המערבית בכלל, והבריטית בפרט, משתמטת ממנו בעקביות.
הונג קונג הייתה נתונה לשלטון בריטי מאז 1842, במשך כ-150 שנה. במשך תקופה ארוכה זאת לא הייתה שום תביעה רצינית לדמוקרטיה - לא מצד תושבי הונג קונג וגם לא מצד בריטניה. נושא זה עלה לראשונה כאשר נדונה חזרתה של הונג קונג לריבונות סינית, אחרי שניתנה בחכירה ל-99 שנים לבריטניה ב-1 ביולי 1898.
לאחר משא ומתן נחתמה "הצהרה משותפת" בין סין לבין בריטניה בספטמבר 1984 ולפיו תשוב הונג קונג לסין ב-1 ביולי 1997. ההצהרה קבעה כי הונג קונג תהיה במעמד של "אזור מנהלי מיוחד" שיהיה כפוף ישירות לבייג'ינג ושייהנה מאוטונומיה נרחבת פרט לענייני חוץ וביטחון.
עוד נאמר ש"המנהל הראשי" יתמנה על ידי בייג'ינג באמצעות "בחירות או התייעצויות", אבל סין לא תכפה על הונג קונג את המערכת הפוליטית-חברתית שלה ותאפשר את המשך המערכת הקפיטליסטית בהונג קונג ואת כל עקרונות "ההצהרה המשותפת" למשך 50 שנה (כלומר עד 2047).
כשסין חתמה עם בריטניה על "ההצהרה המשותפת" היה זה בקושי חמש שנים אחרי שהחלו הרפורמות בסין וכאשר עתידן (וגם עתידה) לא היה ברור. סין בשום אופן לא הייתה חזקה כפי שהיא כיום, ומבחינה זו אפשר לומר כי היה זה "חוזה בלתי שווה" ברוח המאה ה-19. מבחינת המשפט הבינלאומי, סין לא הייתה צריכה להסכים לשום התחייבות כזו או אחרת מצדה, והצהרה זו משקפת את חולשתה. היום, סין לא הייתה חותמת על הצהרה כזאת.
לא למדו מההיסטוריה
הסטודנטים והמפגינים בהונג קונג לא למדו מן ההיסטוריה ובפרט מהטבח בכיכר טיאננמן ב-1989. גם אז וגם היום, הן בסין והן מחוצה לה, ישנה אי-הבנה של מהות המשטר הסיני - עוצמותיו מצד אחד וחרדותיו מצד שני. הונג קונג, חרף מעמדה המיוחד, היא חלק אינטגרלי של סין, ואין כוח בעולם שיכול לשנות מצב זה. יש בסין רגישות רבה לנושא הדמוקרטיה, ורק לאחרונה שללו מנהיגים סינים דמוקרטיה בסגנון מערבי.
לעומת המפגינים, השלטון הסיני כנראה כן למד מן ההיסטוריה. ספק אם המשטר ישתמש בכוח כדי לפזר את ההפגנות הנוכחיות ולדכא את המחאה, לא רק משום שהונג קונג חשופה הרבה יותר לתקשורת העולמית ופעולה אלימה תפגע במעמדה הבינלאומי של סין (אף שהעולם עבר מהר מאוד לסדר היום בעקבות אירועי טיאננמן, כשסין הייתה חלשה יחסית), אלא גם משום שמבחינת השלטון בבייג'ינג הונג קונג שולית.
מה שקרה ב-1989 נתפס על ידי השלטון (בצדק או שלא בצדק) כאיום על מעמדו; ההפגנות בהונג קונג לא מאיימות על השלטון שיכול להרשות לעצמו איפוק רב יותר. במלים אחרות, את ההפגנות בהונג קונג צריך לבחון בפרופורציות המתאימות. הן נובעות פחות מהבעיות של הונג קונג (שהיו גם קודם, גם בזמן השלטון הבריטי) והרבה יותר מן האווירה הבינלאומית של תסיסה פוליטית וחשיפה לתקשורת.
פרופ' יצחק שיחור מלמד בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה ובחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים
לפנייה לכתב/ת 
