פסטיבל חיפה: מסוהא עראף לג'וליאנו מר
נשים פלסטיניות ברמאללה, עובדים זרים בדרום תל אביב, נוער אלים במגדל העמק, ניצולי שואה דוברי יידיש וקיבוצניקים בנגב - שברי החברה הישראלית מיוצגים בסרטים החדשים שהוקרנו עד כה בפסטיבל הסרטים חיפה
"וילה תומא": סוהא עארף בגרסה אינטימית
הבמאית והתסריטאית סוהא עראף עוררה הקיץ את חמתם התקשורתית של הפוליטיקאים (ובראשם שרת התרבות לימור לבנת) בגלל סירובה של הבמאית היוצרת להציג את סרטה "וילה תומא" כסרט ישראלי בפסטיבלים ברחבי העולם. הרעש שעשה הסרט מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ונציה - בעיצומו של מבצע צוק איתן - היה מחריש אוזניים, והשבוע סוף סוף ניתנה ההזדמנות הראשונה לקהל הרחב להתרשם בעצמם, עד כמה הוא גם צורב בעיניים.
הפרמיירה הישראלית אמנם אמורה להתקיים ביום שישי הקרוב במסגרת פסטיבל הסרטים חיפה, אך הביקוש הגדול לכרטיסים הביא לפתיחת הקרנה נוספת שלשום. לאנשי משרד התרבות ומועצת הקולנוע נשלחו הזמנות כדי שיתרשמו בעצמם, אבל ספק אם הסרט עצמו מעניין אותם.
אז האם מדובר בשערוריה מוצדקת, או במהומה רבה על לא דבר, שנובעת מאינטרסים פוליטים וnכוחות שפועלים מאחורי הקלעים? ובכן, ככל שמדובר בסרט עצמו, "וילה תומא" יאכזב את הצופים חפצי הקרב שביננו. מדובר בדרמה קטנה ואינטימית המתרחשת בלוקיישן אחד - אחוזה שהיא אי של בורגנות נוצרית ברמאללה.
זהו אי מבודד, שבו עצר הזמן מלכת. תושבות הבית, שלושת האחיות לבית תומא, מסתגרות בו, מתגוננות מפני השינויים הסוציו-פוליטיים שעוברים על העיר סביבם. כשאחייניתן הצעירה מגיעה להתארח בחסותן' היא מביאה משהו מהבחוץ אל הפנים המסוגר - המשולש נהיה מרובע והיחסים מתחילים להתפורר.
האחוזה המבודדת, העצירות הרגשית של הנשים (בגילומן של נסרין פאור, אולה טבארי, שריין דביס ומריה זרייק הצעירה), והסדר הנשמר בקפדנות מעניקים ל"וילה תומא" ממד קלאוסטרופובי, ממש סרט אימה. יש בו גם כמה רגעים משעשעים, אבל מעט מאוד היבטים פוליטיים מובהקים. הכיבוש אמנם נוכח ברמז כמעט בכל מקום בסרט - אבל תצטרכו להתאמץ ולחפש אותו.
הוא נמצא בתוך החלל האישי המסוגר שבו שוהות האחיות, וגם בקפיצת הזמנים בין רחובות רמאללה התוססים של ימינו לפנים האחוזה בה מפעמת אווירת שנות ה-90. ממש כמו במקרה של הסרט: בחוץ מתחוללת סערה פוליטית, בעוד שבתוך אולם הקולנוע מוקרנת לה דרמה קטנה ואישית.
"מנפאואר": סיפורם של העובדים הזרים
מאז שוך הדי צוק איתן, התפנו הפוליטיקאים שלנו מהעניינים הפלסטינים, וחזרו ולהשתעשע בסוגיה החביבה עליהם לאחרונה: המסתננים/פליטים מסודן ואריתראה שמצאו להם מקלט מדיני ותעסוקתי בשכונת התחנה המרכזית בתל אביב. הרחובות המטונפים של דרום תל אביב הם הנופים שבהם צולם "מנפאואר" של נועם קפלן, שיציאתו בימים אלה נעשית בעיתוי מצוין מבחינת סדר היום, אלא שהדמויות שבו אינן נוגעות לתופעה המדוברת בחדשות אלא בזו של מהגרי העבודה:
אלו שהגיעו לכאן מלכתחילה כיבוא אנושי זול, ומצאו לעצמם חיים חדשים.כפי שאפשר להסיק מהשם "מנפאואר", ארבעת גיבורי הסרט הם גברים. קפלן ("צווארון כחול לבן") מנסה להתעלות מעל ההבדלים האתניים ביניהם ולשזור את סיפורי ההישרדות הפשוטים שלהם באותה הסביבה - לא פעם אחד על חשבון השני.
הדרמה החברתית הזו מתבססת על צוות שחקנים שאינו מקצועי ברובו. לצד יוסי מרשק שמגלם שוטר במצוקה כלכלית, ושמוליק קלדרון כנהג מונית מזדקן, מובילים את הסרט פמפס שמעון אודי כעובד ניקיון ניגרי, וסאן אינטוספ כנער פיליפיני יליד הארץ. כל אלו אמורים לספק את החספוס הריאליסטי שמתחייב כל כך, מיצירה שמתפלשת במציאות עגומה שישראלים וזרים שותפים לה בארצנו.
"עמק": הנוער לאן
אם פלסטינים לא מעניינים אתכם, וגם לא עובדים זרים בדרום תל אביב, אולי תסתקרנו ממה שקורה אצל בני הנוער שלנו. רק לפני שנה הוצג בפסטיבל חיפה "שש פעמים" של יונתן גורפינקל על ניצול מיני של תלמידת תיכון על ידי בני טובים הרצליינים. "עמק" של הבמאית הישראלית-צרפתיה סופי ארטוס, הולך רחוק יותר - עד לשיכוני המצוקה במגדל העמק - וחורט בכוח על לוח לבנו וראשנו את האלימות המבעבעת מעל ומתחת לפני השטח.
מדובר במותחן מטלטל תוצרת הארץ על בריונות תוצרת הארץ, המונעת ממעגלי אלימות שונים - במדינה, בבית הספר ובמשפחה. תמיד יש דג קטן יותר שאפשר לבלוע ולהשביע את היצר לקלל, להכות, לדקור. ותמיד יש דג גדול יותר שיעשה את זה לך.
במרכז מלחמת ההישרדות הזו עומדים שלושה בני נוער - ג'וש, דוד ולינוי. כל אחד בא מרקע אחר, אך כולם נשאבים למערבולת של תסכול ושל פורקן אלים. ארטוס צולחת את המשימה באופן מרשים בעזרת מלאכת צילום מעולה של גיורא ביח שעושה מטעמים מקו התפר בין שיכוני הבטון, לנופים הפסטורלים הירוקים שמסביב.
אבל הסרט נשען בעיקר על ההופעה המפתיעה לטובה של נווה צור ורועי ניק הצעירים. הראשון נע בכישרון אדיר בין הפגנות כוח לחולשה, והשני משכנע מאוד כנער מופנם (שונה בתכלית מהדמות החתיך ההרצלייני ב"שש פעמים"). ביחד עם ג'וי ריגר המסקרנת הם מאפילים על השחקנים המבוגרים, שביניהם דורון צברי, רותם אבוהב ורונית יודקביץ'. במקרה הזה, העולם שייך לצעירים. והעולם הזה לא משהו - מילא הסרט, אבל גם במציאות.
"פנסיון פראכט": זיכרונות מן העבר
מול צוות השחקנים הצעיר ממנה, הצטיידה תמר ירום בסוללה מרשימה של שחקנים ותיקים - ביניהם צחי גראד, ולדימיר פרידמן, מיכאלה עשת ואורי קלואזנר - מהם היא מוציאה כל כך מעט ב"פנסיון פראכט". מדובר בעיבוד לספרו של אהרון אפלפלד "לילה ועוד לילה" המתרחש בבית דירות ירושלמי שבו משתכנים ניצולי שואה. בין האלכוהול, למוזיקה ולזיונים, צצים להם זיכרונות מן העבר - רובם ביידיש.
הדרמה הקאמרית מתרחשת, רובה ככולה, במבנה של פנסיון פראכט, ומתנהלת כמו תיאטרון אבסורד עולץ, שמכסה על טראומות השואה: ניצולים חפצי חיים ומיניות מול רודנים סמכותיים מקומיים שמבקשים להשליט סרט חדש, תרבות ישנה מול תרבות חדשה, עברית מול יידיש. כבר היינו בסיפור הזה, וסרטה של ירום הוא אחת הגרסאות הפחות טובות שלו.
הזיכרון היחיד שנשאר עם סיום הסרט הם של מרינה מקסימיליאן בלומין שרה ביידיש. אם כבר שחקנים ותיקים שחולקים קורת גג אחת, אז לכו לראות את "מיתה טובה" (שמשתתף גם בתחרות הישראלית של הפסטיבל).
מתוך סיפור קצר: "תפוחים מן המדבר"
אפשר לראות בעיבוד הקולנועי לסיפור הקצר של סביון ליברכט "תפוחים מן המדבר", תגובה - מתריסה למדי - ל"למלא את החלל", זוכה פרס אופיר מ-2012. מול הנערה החרדית שמקבלות את גזרת השידוך המוכתב כמובנת מעליה (שלא לומר משאת נפש), מציבים הבמאים אריק לובצקי ומתי הררי גיבורה כשרה למהדרין (מורן רוזנבלט), אבל עקשנית ואסרטיבית. היא מעדיפה להימלט לקיבוץ בנגב, מאשר להינשא לאלמן מבוגר שמייעד לה אביה (שלומי קוריאט) - דמות פטריאכלית נוקשה, שמסמנת כל מה שרע באורתודוכסיה.
הדרמה הצנועה והחביבה של הררי ולובצקי ("בלאק ג'ק", "אמא של ולנטינה") ממלאת את החלל, שנותר ריק בסרטה של רמה בורשטיין,
כשכן הרהורים על חירות אישית וערעורים על סמכות ההורים שנעדרו מהסרט ההוא, נמצאים פה למכביר. מצד שני, התנועה המהירה של הגיבורה מקוטב אחד בחברה הישראלית לקוטב אחר לוקה בחוסר אמינות ושמאלציות - שמקשה על שחקנית נהדרת כמו רוזנבלט, שלא לדבר על אלישע בנאי, שתורם לסרט חיוך ג'ינג'י נבוך לא הרבה יותר.
אמינות, כן או לא, הרגש משחק פה תפקיד משמעותי. ואם אתם קרובים יותר לצד המופקר של החברה הישראלית, סביר להניח שתצאו מ"תפוחים מן המדבר" נרגשים, וגם עם תחושת ניצחון.
מתגעגעים לג'וליאנו
מי היה ג'וליאנו מר-חמיס? ואיך הוא נרצח? אילו שתי השאלות בהן עוסק הסרט התיעודי של יגאל לרנר "ג'וליאנו". אבל אם אתם באמת מצפים לתשובות, אז תצטרכו להסתפק במענה הלא ממצה שמספקים אבי נשר, גדעון לוי, פרופ' אברהם עוז ודוברים אחרים המספרים על השחקן השנוי במחלוקת כפי שאנו מכירים אותו מהצד הישראלי של הביוגרפיה שלו.
אבל מה שקרה מאז שהתמסר לפרויקט תיאטרון החופש בג'נין שבפתחו סיים את חייו? על כך אנחנו לא מקבלים תשובות, אלא בעיקר השערות על זהות הרוצח. אבל מה לנו כי נלין על היוצרים, כששירותי הביטחון שלנו לא מפגינים הפעם נחישות בהבאתו לדין של האשם בחיסולו של אזרח ישראלי.
