"מיתה טובה": חסמב"ה עשויה היטב
החבורה האנטי ממסדית ב"מיתה טובה" הופכת אותו מסרט לגיל הזהב - לקומדיה משובחת לכל הגילאים. הכוכבים, רובם בעשור השמיני לחייהם, הופכים מחשבה על המתת חסד לסיפור על חמלה אנושית מלבבת
"מיתה טובה", כפי שמעיד גם שמו המעט פרובוקטיבי, מצליח להיות Crowd Pleaser אמיתי ובה בעת לעסוק באופן לא מקומם בנושא בעל משמעות אתית ופילוסופית עמוקה. ואולם, עיקר ההנאה שהסרט מסב נובע מהצפייה באנסמבל שחקנים נפלא, רובם בעשור השמיני לחייהם, שכל אחד מהם הוא אייקון תרבותי שלנו. זהו סרט משעשע ולפעמים גם מרגש, והוא משכיל שלא להפוך את גיבוריו הקשישים לאוסף צעקני של קריקטורות.
סרטם של שרון מימון וטל גרניט, מי שלפני עשור ביימו יחד את דרמת הטלוויזיה היפה "משכנתא", הוא עוד נדבך בסדרה של קומדיות ישראליות שנוצרו בשנים האחרונות והעמידו במרכזם זקנים (ע"ע "לצוד פילים" של רשף לוי ו"אסקימוסים בגליל" של יונתן פז). בקולנוע ההוליוודי - וסרטם של מימון וגרניט ממש מזמין לו גרסה אמריקאית - גילו זה מכבר את הפוטנציאל הגלום בקהל היעד שאליו פונה גם "מיתה טובה". צופים בני גיל הזהב שהפכו סרטים כ"מלון מריגולד האקזוטי" להצלחות מסחריות מתונות.
"מיתה טובה" מיועד בראש ובראשונה לקהל הזה, ואולם אין בקביעה זו כדי להרחיק צופים צעירים יותר. אדרבא, עיסוקו של הסרט בחבורה שפעולותיה נושאים אופי אנטי ממסדי משועשע (גם אם מדובר בעניינים רציניים ביותר), מתכתב עם כמה סרטי חבורות קלאסיים כגון "הלהקה" ו"בלוז לחופש הגדול". זה אולי נשמע מופרך, אבל צריך לצפות בסרט כדי להבין עד כמה הוא נטוע עמוק במסורת ובמורשת של הקולנוע הישראלי.
העלילה מתרחשת בבית אבות ירושלמי שאחד מדייריו, יחזקאל (זאב רווח), הוא ממציא חובב המתבקש על ידי חברו הטוב, מקס (שמואל וולף), לגאול אותו מייסוריו ולסייע לו למות. יחזקאל מפתח מתקן מורכב שתכליתו היא לאפשר למשתמשים בו להמית את עצמם, וזאת על אף מאמצי הרופאים להותיר אותם בחיים ובסבלם.
במטרה לממש את התוכנית יחזקאל מגייס כמה משוכניו של המוסד בהם וטרינר בדימוס (אילן דר), שמספק את הרעל המשמש במקור להמתת כלבים, שוטר לשעבר (רפי תבור) שמסייע בעניינים המבצעיים, ואשתו של מקס (עליזה רוזן) שאינה מסוגלת לחזות בדעיכתו. רעייתו של יחזקאל (לבנה פינקלשטיין) מביעה שאט נפש מהתוכנית, ומייצגת למעשה את העמדה השוללת בדיון על המתת חסד.
אבל מה שהיה אמור להיות עניין חד פעמי, זוכה לתפנית בלתי צפויה. ישיש נחוש (יוסף כרמון) רודף את החבורה בבקשה שיזרזו את מותה הקרב של אשתו האהובה והסובלת (אגב כך, יש משהו בקשיש הזה ובאשתו שמזכיר את הזוג הנשוי מ"אהבה" של מיכאל הנקה).
בהמשך הולכת השמועה על חסמב"ה של המוות ומתפשטת במהירות במסדרונות בית האבות, ונראה כי יחזקאל וחבריו עלו על סטרטאפ המאתגר את הישגי הרפואה מאריכת החיים. ואולם העניינים מקבלים צביון טרגי ואישי יותר כאשר מתברר מצבו הרפואי של אחד מבני החבורה עצמה.
להבדיל מ"דבש" (2013), סרטה של הבמאית-שחקנית האיטלקיה ולריה גולינו שעסק אף הוא בהמתת חסד, סרטם של מימון וגרניט אינו עוסק כמעט בהיבטים המוסריים הקשורים בזכותו של האדם על חייו. זוהי, על פניה, מכשלה מהותית בסרט שנדרש לנושא בעיקר למטרות מלודרמטיות וקומיות - "מיתה טובה" אינו מגיע לאיזו נקודת שיא שבה הצופה חש עצמו מטולטל מעוצמת הכאב הכרוך בסיטואציה, אך גם לא לרגע שבו ההומור השחור לופת אותך בגרון (לאורך הצפייה אתה לא פעם תוהה מה בילי וויילדר היה עושה מהחומרים האלה).
מאידך, אין פה שמץ מהדידקטיות שמאפיינת "סרטי נושא" נוסח "של מי החיים האלה לעזאזל" (1981), לפי מחזהו של בריאן קלארק, שבו גילם ריצ'רד דרייפוס אמן משותק היוצא למאבק ציבורי על זכותו למות. העובדה שהנושא אף פעם לא חורג מעבר למעשי החבורה מותיר את הסרט אך ורק בתחומי העיסוק בחמלה אנושית - לא עניין של מה בכך, אך גם לא משהו שמאפשר לו להיות יותר מדרמה קומית מהנה ועשויה היטב.
ישנם ב"מיתה טובה" גם כמה נושאי משנה מלבבים, כמו העיסוק בהומוסקסואליות ויציאה מהארון בקרב קשישים, או הצגתו של עירום פרונטלי בגיל השלישי. ואולם גרניט ומימון (האחרון גם היה שותף לבימוי וכתיבת "סיפור גדול" המצליח) נמנעים מוולגריות, מקפידים על עיצוב עדין של סיטואציות ודמויות, ומעניקים לכל אחת מהן רגע או שניים בלתי נשכחים. אחד כזה,
ששותפים לו כולם, מתרחש בסצינה סוריאליסטית מפתיעה נוסח "מגנוליה" של פול תומס אנדרסון שבה פוצחים החיים והמתים בשירת "בארץ להד"ם" של נעמי שמר.
כדאי מאוד לראות את "מיתה טובה", אבל הסיבה הטובה באמת היא הופעתו של זאב רווח. משך שנים היו רווח וסרטיו שק החבטות של הביקורת הישראלית. הדברים אמורים לא רק בקומדיות העממיות שביים ושיחק בהן, אלא גם בדרמות כבדות ראש דוגמת "בובה" (1987) שבו גילם הלום קרב. משמח, על כן, לצפות בו עושה כאן, דווקא כמוציא לפועל של המוות, את תפקיד חייו.
