"השקר הטוב": כשפליטים מסתננים להוליווד
ריס ווית'רספון היא אמריקנית שמסייעת לפליטים סודנים להתאקלם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שמוצגת כקשה ואטומה ב"השקר הטוב". אבל הגיבורים האפריקאים נראים קצת חיוורים כדמויות שחוטאות בקומיות לא אמינה
לזכותו של "השקר הטוב" ("The Good Lie") יאמר, שבניגוד לציפיות לא מדובר במתמודד רציני על תואר הסרט הצדקני של השנה - הישג מפוקפק למדי שסרטים הוליוודיים המבקשים לעסוק בקטסטרופות נקודתיות זוכים בו בתדירות גבוהה. מצד שני, את תפקיד "האמריקאית הרחומה" מגלמת פה, אחרי הכל, ריס ווית'רספון שמעניקה לפוסטר את חזותו הנאותה, ואילו ההצגה הנקייה מדי של פני הדברים אף היא לא נזקפת לטובת הסרט.
לזכות הסרט ייאמר עוד, שהסיפור על פליטים סודנים המקבלים מקלט בארצות הברית אינו משמש רקע בלבד לדיון במצוקותיה של אמריקאית בעלת מצפון. אגב כך, "השקר הטוב" מקדיש זמן מסך בלתי מבוטל לתיאור מעשה טבח אכזרי שהתחולל במהלך מלחמת האזרחים שהביאה בסופו של דבר לעצמאותה של דרום סודן. דמותה של ווית'רספון מגיחה אל הסרט רק כעבור כמחצית השעה. בהחלט לא עניין של מה בכך כאשר מדובר בכוכבת הוליוודית זוכת אוסקר.
אך עד כאן טיעוני ההגנה בכל הנוגע לסרט שהופך את הטרגדיה שבבסיסו לעוד מלודרמה שעניינה מפגש בין תרבויות. יתר על כן, כמה מהסצינות המתארות את ההלם התרבותי שחווים "הילדים האבודים של סודן" בעולם החדש מזכירות מהתלות אתניות נוסח "בוראט", ולוקות בנקודת מבט מתנשאת. בסופו של דבר, "השקר הטוב" הוא עוד סרט שנדרש לפרספקטיבה של "האחר" על מנת לחשוף כמה כשלים לא מזיקים של הקפיטליזם האמריקאי הטוב והמיטיב.
עלילת "השקר הטוב", שנכתבה בהשראת אירועים אמיתיים, נפתחת בעיצומה של מלחמת האזרחים בסודן, כאשר קבוצה של ילדים כפריים שהוריהם נטבחו עושה את דרכה לקניה. הבמאי הקנדי פיליפ פלארדו (שסרטו "אדון לזר" מ-2011 היה מועמד לאוסקר הסרט הזר המצטיין) אינו עושה כאן הנחות לצופה ומתאר את הזוועה בצורה ישירה למדי. כך, תמונה של עשרות גופות נטבחים נסחפות בזרם נהר היא אחד הדימויים הזכורים מהמערכה הפותחת את הסרט.
שנים מאוחר יותר כמה מהפליטים מועברים לאמריקה, והסרט עוקב אחר קורותיהם של ארבעה מהם: ממר (ארנולד אוסנג), ג'רמיה (גר דואני), פול (עמנואל ג'אל) ואביטל (קואות ויל), אחותו של ממר. בעוד שלושת הצעירים נשלחים לקנזס סיטי, אביטל מופרדת מהם ומועברת לבוסטון.
באמריקה הם פוגשים בקארי (ווית'רספון) שמסייעת להם בצעדיהם הראשונים בארץ החדשה (כמו גם למצוא דרך להתאחד עם אביטל). אבל גם אם הדמות הזו איננה, כאמור, עוד קלישאה המייצגת את אמריקה הצדקנית, קשה לומר שנוכחותה היא בעלת משמעות דרמטית של ממש. למעשה, נדמה שקיומה בסרט לא נועד אלא לאפשר לווית'רספון לצעוק ברגע של ייאוש מול הבירוקרטיה האמריקאית: "עם מי אני צריכה להזדיין פה כדי לראות פקיד הגירה".
הבעיה נעוצה יותר בדמויותיהם של שלושת הסודנים, שממש לא מזכירים את מה שמדברים עליו בדרום תל אביב. הם פשוט טובים מכדי להיות אמיתיים, וכל אחד מהם מייצג קונפליקט פשטני הוליוודי - ממר הוא המבוגר האחראי שחולם להיות רופא ואינו שוכח את מי שנותרו מאחור, במולדתו; ג'רמיה הענק הנוצרי טוב הלב לא מסוגל לראות את סבלם של חסרי הבית המקומיים; ואילו פול הולך ומתפרק בהדרגה.
במילים אחרות, הסודנים בסרט (שמתעלם מגורלה של אביטל) הם לא יותר מפנטזיה הוליוודית שקרית המרדדת את מצוקתם לסדרה של היתקלויות - חלקן בעלות אופי קומי נוסח "סלאח שבתי" שמקורו במפגש הראשון עם מכשיר טלפון או ברז מים, ואחרות הקשורות בהשתלבות בחברה הקפיטליסטית.
אף לא אחת מהסיטואציות מייצרת עניין דרמטי ומחשבתי אמיתי.
יתר על כן, פלארדו אינו מתמקד בדרמה הרגשית האמיתית שמציע הסרט - זאת הקשורה בדמותו של ממר והמעשה האלטרואיסטי שהוא מבצע, ואשר מעניק ל"שקר הטוב" את שמו. כתוצאה, נדמית דמותו כפיון בשירותו של תסריטאי הוליוודי (ליתר דיוק, תסריטאית, מרגרט נייגל, שכתבה כמה אפיזודות של "אימפריית הפשע"), שנדרש לה כדי לספק לסרט את סופו סוחט הדמעות.
בסופו של דבר, "השקר הטוב" אינו יותר מאשר דרמה מלאת כוונות טובות נוסח ערוץ הולמרק. הבמאי פלארדו מנסה אמנם להיחלץ מכמה מהמורות שסרטים מסוג זה טומנים, אבל בדרך נופל ונחבט קשות אל כמה אחרות. מעניין מה יגידו על הסרט הזה בגינת לוינסקי.
