"לוק": אין מספיק דלק לכל הנסיעה
הבמאי והתסריטאי סטיבן נייט יצא להרפתקה קולנועית נועזת עם סרט שמתחולל רובו ככולו במכונית נוסעת, ובה טום הארדי כשחקן יחיד. הכוכב הבריטי אמנם נוהג ברכב בביטחה, אולם העלילה והטקסטים בפיו נוטים לקלישאות
סרטים המבוססים על גימיק מצריכים הצדקה דרמטית לשימוש בו. בהיעדר כזו, התוצאה עשויה לעורר עניין מסוים, אך לא הרבה מעבר לכך. "לוק" ("Locke"), סרטו של התסריטאי-במאי הבריטי סטיבן נייט, מתרחש כל כולו בתוך מכונית העושה דרכה מצפונה של אנגליה בכביש המהיר המוביל אל לונדון. זוהי בחירה אסתטית נדירה ונועזת, אך קשה לומר שהסרט עצמו הוא יצירה מאתגרת ומסקרנת בהתאם.
נודה על האמת, "לוק" הוא עוד סרט על אדם העושה את דרכו (במהירות המותרת על פי חוק) אל עבר גאולה אישית. נייט עצמו כבר פשפש בקרביו של גבר אבוד התר אחר מזור לנפשו בעבודתו הקודמת מ-2013, בה כיכב ג'ייסון סטאת'ם, ונשאה אכן את השם המפורש "גאולה". סרטו הנוכחי אמנם מוצלח יותר, אבל רק בזכות הסיטואציה המרוכזת, והופעת הסולו של טום הארדי בתפקיד הנראה היחיד.
הארדי מגלם את דמותו של איוואן לוק, מהנדס קונסטרוקציה העומד בפני הגשמת פרויקט חייו - הקמתו של מגדל ענק בברמינגהם. אלא שבפתחו של אותו לילה שבמהלכו מתרחש הסרט, הוא ייכנס למכוניתו ויתחיל בנסיעה לכיוון לונדון. לא נחשוף כאן את הסיבה והיעד, שכן חלק מהותי מהדרמה המתפתחת מהווים הגילויים שנחשפים תוך כדי הנסיעה הממושכת.
נציין רק, שבמהלך הנסיעה איוואן לוק יאבד את אשתו, עבודתו, ופחות או יותר את כל חייו הקודמים. הדברים האלה יקרו תוך כדי שיחות טלפון שהוא מנהל באמצעות הדיבורית, בין היתר עם אשתו (קולה של רות ווילסון), ילדיו, יולדת בפאניקה (אוליביה קולמן) ושותפו לעבודה. המצלמה עצמה מתמקדת רוב הזמן בפניו ובצג הטלפון, מה שהופך את פניו של הארדי לדרמה הגדולה של הסרט.
ואכן, התנועה היא האלמנט הדרמטי המרכזי בסרט. מחד, זוהי תנועתה המתמשכת והבלתי מופרעת של המכונית בכיוון מוגדר ואל יעד ומטרה שהגיבור חש חובה לעצמו לממש. מאידך, זוהי התנועה הנרשמת באמצעות הבעות פניו המתחלפות של לוק. והארדי, מהשחקנים המרתקים ביותר שיש לקולנוע של תקופתנו להציע (ע"ע "ברונסון" ו"עלייתו של האביר האפל"), משכיל למקד אל פניו את מבטו של הצופה לאורך כל הסרט. לזכותו ייאמר, שאף לא לרגע הוא לוקה בעודף אקספרסיביות, וכך נהפך המדיום קלוז-אפ על פניו של הארדי לסיפור דרמטי מרתק.
התנועה המתמדת והתקריב הם שניים מאבני היסוד של הקולנוע. במילים אחרות, אי אפשר לדמיין את "לוק" (על אף הסיטואציה המוגבלת) כהצגת תיאטרון או תסכית רדיו. אמנם אין זו הפעם הראשונה בתולדות הקולנוע שבה מתנהל סרט שלם באתר קלסטרופובי. "תא טלפון" (2002) או "קבור" (2010) שמתרחש רובו ככולו בתוך ארון מתים בו מוצא עצמו גבר צעיר, הם רק שתי דוגמאות מהעת האחרונה. אך ללא ספק "לוק" מציע את השימוש המעניין יותר בגימיק.
מה חבל, על כן, שהאתגר הצורני מוכרע בידי המהלך העלילתי השבלוני. זה שאינו אלא מסע אקזיסטנציאליסטי ופסיכולוגי של אדם המקבל פרספקטיבה חדשה על חייו ומחליט ליטול אחריות בנוגע למעשיו - והכל כדי שלא להיות כמו אביו (והשיחות המדומיינות שמנהל לוק עם האב הנעדר היושב לכאורה במושב האחורי מספקים לסרט את חלקיו היותר מביכים). אין פלא אפוא, שהמסע הלילי הזה שעניינו לידה מחדש אכן נחתם בבכיו הנשמע של רך שזה עתה נולד.
וכאילו כדי להפוך את הסיטואציה הסימבולית לבוטה יותר - "לוק" (השם עצמו מתייחס למצבו של הגיבור הנעול במכוניתו כבחייו) נפתח בשוט של בור עצום, החלל הנפער גם בעולמו של הגיבור, שאליו אמורים לצקת בעוד כמה שעות את היסודות שעליהם יבנה מגדל ענק. ולנו לא נותר אלא לתהות אם גם הנסיעה שנדמית אינסופית היא התשתית שממנה יעלו ויתנוססו חייו החדשים של הגבר שמאחורי ההגה. כן, הסרט כולו לוקה במין סמליות שכזו.
נייט, הזכור יותר בזכות התסריטים שכתב ל"דברים יפים מלוכלכים" ו"סימנים של כבוד", נדרש לנוסחאות משומשות בבואו לשכנע אותנו בנסיבות המובילות את לוק לצאת לנסיעה הלילית. כיוון שבלתי אפשרי לדון בהן מבלי לחשוף יתר על המידה, נאמר רק שהקלישאה של סיפור אב לא פתור הפכה זה מכבר למפלטו של כל תסריטאי חסר השראה במיוחד. וכך, בעוד לוק מנסה לשמור על שליטה על הכביש ועל עולמו המתפרק מחוץ למכונית, הולכת הסיטואציה האינטימית ומאבדת מהאינטנסיביות שלה ככל שהקילומטרז' עולה.
בסופו של דבר, נותר "לוק" כלא הרבה יותר מגימיק. הסרט הוא star vehicle במלוא מובן המושג (וסליחה על כפל המשמעות), וגם תרגיל בהפקה מינימליסטית. ההיצמדות למשך הזמן הממשי של הנסיעה מעניקה לסרטו של נייט אחדות דרמטית, אך הסיטואציה שבמרכזה אינה מתפתחת באופן משביע רצון.
