"השער": פתח לציפיות נמוכות
יש מי שמצהיר על "השער" כזוועתון האימה הטוב של השנה, אבל למרות אלמנטים עלילתיים מסקרנים ומפתיעים, הפיתוח שלהם אינו מעמיק מספיק. ובכל זאת, מדובר בסרט לא רע יחסית למה שיש לז'אנר הדועך להציע
"השער" ("Oculus" ) קיבל לא מעט באזז והתייחסות חיובית מאז צאתו לאקרנים. אחרי שסרטי אימה אחרים כמו "לזמן את הרוע" ו"הטיהור" נהנו לפניו מהצלחה מסחרית למרות שלא ניחנו בתסריט מרשים במיוחד או אפילו במקוריות של ממש, אפשר להתחיל לחשוד.
הצמד כבר עובד על סרטים נוספים, ביניהם עיבוד קולנועי ל"המשחקים של ג'רלד" של סטיבן קינג, מה שמעיד עוד על ההדים החיוביים של סרטם הנוכחי. את "השער" פיתח ועיבה פלאנגן מרעיון שיצר בסרט קצר שזכה באי אלו פסטיבלי אימה. את הנושא המקורי של אדם שנחוש להוכיח שמראה מסוימת רדופה על ידי כוחות מחרידים הוא הרחיב כאן לסיפור עם שני קווי עלילה, שמסופרים לנו במקביל. האחד הוא סיפור העבר של האחים קיילי (אנאליס באסו) וטים (גארט ריאן) שעברו טרגדיה משפחתית נוראית בגיל צעיר.
האירועים שהתרחשו בביתם החדש שבועיים אחרי שעברו לגור בו הובילו לכך שאביהם (רורי קוקריין, טים מ"CSI מיאמי") ואימם (קאת'י סאקהוף) איבדו את שפיותם בזה אחר זו, הפכו אלימים מאוד, ניסו לפגוע בילדים ואחד בשנייה - ומתו. כתוצאה מכך קיילי נשארה להתבגר לבדה בעולם כי טים בילה את העשור הבא של חייו במוסד לבריאות הנפש, מטופל ומנסה להבין את הדברים שראה ועשה שצילקו את נפשו.
מצד שני, זו דווקא קיילי, מי שנתפסת כמאוזנת נפשית יותר, שמסרבת להרפות. היא משוכנעת שלאירועים שהתרחשו יש הסבר על טבעי שקשור למראה עתיקה שההורים הכניסו הביתה. בתחילת הסרט נאמר לטים על ידי המטפל שלו, שייקח בחשבון שהוא התגבר על מה שעברו בזמן שגדל עם כל התמיכה שיכול היה לבקש, בזמן שקיילי נשארה להתמודד עם הכל בלי אף אחד.
טים רוצה לשמור על שפיותו אותה השיג בחזרה, אבל גם מפחד לאבד את אחותו, שנראית לא הכי מאוזנת בעצמה כרגע, ורדופה על ידי אירועי העבר. המתח בין השניים מושך אותנו לוויכוח עלילתי שמזכיר קצת את מה שחוו מי שראו בזמנו את "החוש השישי": האם מה שקרה התרחש כך בגלל משבר פסיכולוגי עמוק, כזה שהנפש תעדיף להדחיק ולהמציא לו צידוק דמוני על טבעי, או שבאמת יש כאן כוחות רשע שפועלים על הגיבורים?
בנוסף, המבנה של הסרט מזגזג בכוונה בין ההתרחשות בהווה, שמתקדמת בקו נרטיבי ישר ורגיל, לבין פלאשבקים מההתרחשויות מהעבר, שהולכות ומשתלבות באלו שבהווה, מבלבלות במתכוון עד שקשה להבין אם מדובר בזכרונות אמינים או במשהו אחר לגמרי.
הוויכוח על מה באמת קרה כאן לא נדון לעומק. מהר מדי מעבירים אותנו מתהיות לסצנות מקפיצות ולשעשועים גרוטסקיים בין מציאות ודמיון שכבודם במקומם, אבל חבל שהם באים על חשבון העלילה והעומק של הדמויות. ההתנהגות המשוגעת/מבהילה/רדופה של כל מי שעובר עליו משהו רע בסרט מגיעה מהר, כמעט בבת אחת ולכן דווקא מפריעה למתח להמשיך ולהיבנות.
הוא גם נופל בכמה נקודות אמינות מבחינת המהלכים שקיילי עושה כשהיא רוצה להוכיח שהמראה אכן מלאה בכוחות רשע, שמורידים מכוחו. ולכן, למרות שהוא כן מהווה עלייה משמעותית ברמה מהסרטים שהוזכרו בתחילת הביקורת, הוא עדיין מעיד יותר על ציפיות נמוכות מאשר על בשורה מרשימה של ממש. יש עוד לאן לשאוף.
