"הדרך לגיהינום": אפילו כוונות טובות אין
השילוב של ליהוק צפוי, פוזה יומרנית, עלילה שגרתית והעיסוק בגיבור מיוסר שמנסה למרק את הנשמה, הופך את "הדרך לגיהינום" בכיכובו של ליאם ניסן לסרט סתמי ובעיקר משעמם
אם לא נמאס לכם לראות סרטים על שוטרים לשעבר שפרשו מהשירות והפכו לאלכוהוליסטים בעקבות חוויה טראומטית, ועתה הם משמשים כחוקרים פרטיים המחפשים בעיקר מזור לנפשם המיוסרת – "הדרך לגיהינום" ("A Walk Among the Tombstones") הוא הסרט בשבילכם. ואפשר לפתוח גם אחרת. אם לא נמאס לכם לראות סרטים (ע"ע "חטופה"), שבהם ליאם ניסן חסר הרחמים מחפש בנחישות אחר חוטפיה האכזריים של ילדה זכה – "הדרך לגיהינום" הוא הסרט בשבילכם.
מדובר בעיבוד לספרו של לורנס בלוק שראה אור בשנת 1992, ובמרכזו הדמות הקבועה של מותחניו – החוקר הפרטי מתיו סקאדר שפרש ממשטרת ניו יורק ועזב את משפחתו אחרי שגרם בטעות למותה של ילדה, ועתה הוא מתגורר לבדו במלון ופוקד קבוצת תמיכה של אלכוהוליסטים אנונימיים (בעיבוד קולנועי קודם לאחד מספריו של בלוק, "8 מיליון סיבות למות" שביים האל אשבי ב-1986, גילם ג'ף ברידג'ס את דמותו של סקאדר).
העלילה נפתחת כאשר סקאדר (ניסן) נשכר על ידי סוחר סמים אמיד, קני כריסטו (דן סטיבנס מ"אחוזת דאונטון"), למצוא את האנשים שחטפו ורצחו את אשתו, ונעלמו עם כספי הכופר. במקביל, סקאדר פוגש בטי.ג'יי. (בריאן ברדלי), נער רחוב שחור שרוצה להיות בלש והופך לסייד-קיק שלו בחקירה. זו מובילה אותו אל צמד פסיכופטים (דיוויד הרבור ואדם דיוויד תומפסון), ואל גופות מבותרות של נשים נוספות שהשניים הותירו אחריהם. המכנה המשותף לכל הקורבנות יתברר בהמשך.
קשה לחשוב על סיבות מספיק טובות לצפות בסרט הזה, שמזכיר יותר פרק גנוז בסדרת סרטי "הארי המזוהם". הסרט, שכתב וביים סקוט פרנק (תסריטאי "רצח מן העבר" ו"רומן לא חוקי" המשובחים), מציג דמויות וסיטואציות מעומעמות מבחינה מוסרית – בעיקר בכל הנוגע לעיסוק בסוגיית הנקמה – ובחלקו החותם אף מתנהל כסרט אימה המציב גבר במקומה המסורתי של האישה. אך כל אלה אינם מעוררים עניין מיוחד. יתר על כן, בסצינת שיא מגוחכת במיוחד חותך פרנק בין דקלום תריסר הדיברות לאלכוהוליסט בגמילה ובין העימות הסופי של מתיו עם הרוצחים. לא ברור בשביל מה זה טוב.
גם העיסוק בסוגיות של הורות נדמה בסרט הזה משומש עד זרא. מאליו ברור שטי.ג'יי. ימצא בסקאדר את דמות האב שמעולם לא היתה לו, ושסקאדר יקבל הזדמנות לגאול את עצמו באמצעות הצלתה של ילדה בת גילה של זו שהרג בטעות. קחו את סיפורי הגאולה המעושים מהוליווד וחיסלתם חצי מהתעשייה.
מיקומה של העלילה בשנת 1999, כאשר איום באג המילניום מרחף באוויר, מעניק אמנם לסרט מימד אפוקליפטי,
אך אין בכך איזשהו ערך מוסף. "הדרך לגיהינום" מנסה אולי לשרטט חברה על סף קריסה – רציחות זוועתיות, אלכוהוליזם, התאבדויות, סחר בסמים, נשק שמסתובב חופשי ברחובות וכיו"ב (שמו המקורי של הסרט, "שיטוט בין המצבות", והעובדה שסצנה מרכזית בו מתרחשת אמנם בבית קברות, מדגישים זאת), אך היומרה הזו רק מכבידה על התוצאה הפגומה מלכתחילה.
"הדרך לגיהינום" – כותרת חסרת השראה אף יותר מהסרט עצמו – אמור היה להיות "חטופה" עם דיכאון. למרבה הצער, השילוב של ליהוק צפוי, פוזה יומרנית, עלילה שגרתית ואותו חיפוש מייגע אחר מירוק הנשמה, הופך אותו לסרט סתמי ובעיקר משעמם.
