"תיקים מהסניגוריה": גם חשובה וגם טובה
סדרת הדוקו "תיקים מהסניגוריה" מספקת לנו הצצה לאחורי הקלעים של הדרמות המשפטיות - המפגשים בין נאשמים לעורכי הדין שלהם, ומצליחה לגרום לצופה לחשוב לראשונה גם על הצד של הנאשם
"מהתורה אסור ללכת להרביץ סתם, הרי זה בריאה, אפילו להריק עליו (על ערבי) סמוכטה אסור לי" אומר דוד, אחד הנאשמים המתועדים בפרק הצעירים בסדרה "תיקים מהסניגוריה", ואחרי פאוזה קטנה מוסיף "אפילו שזה התחביב שלי". זה רק אחד מהרגעים פוקחי העיניים בסדרה שתעלה הערב (ד', 22:00) בערוץ yes דוקו, והוא אולי המופרך מביניהם, אבל הוא בהחלט לא המשמעותי, ובטח לא היחיד.
כל מה שתראו בסדרה הוא פגישות בין הנאשמים לעורכי הדין שמינתה להם הסניגוריה, ופה ושם פגישות של עורכי הדין עם יועצים משפטיים. זהו. לא נאומי סיכום מרגשים בבית המשפט. לא מפגשי משפחות סוחטי דמעות. לא שום אלמנט שיפנה בצורה מניפולטיבית ללב שלכם, ויעשה לכם חינדלעך רגשי. רק פגישות. לפני דיון, אחרי דיון, לפני ערעור, אחרי משפט. ראשים מדברים.
שישה פרקים כוללת הסדרה, כל פרק עוסק בנושא אחר. הערב ישודר הפרק "נשים", דווקא הפרק המובחן פחות מבין כולם, מפני שלא בוצעו בו פשעים ייחודיים לנשים דווקא, אם יש כאלה, וההתייחסות לנאשמות לאו דווקא מושפעת מהיותן נשים, אבל הוא עדיין עובד. שאר הפרקים יעסקו בפשעים שביצעו צעירים, עבירות שמערבות כסף, משפחה, שיקום ומוות. חלק מהמקרים קיבלו חשיפה בתקשורת היומית כמו משפטו של בני שמואלי שהורשע – ערער והורשע שוב – בגילוי עריות, ורוזי בן חיים, שעשר שנים לפני המשפט נתפסה עם 13 ק"ג קוקאין בנמל תעופה בפריז, נמלטה לארץ, וכעת מדינת ישראל מעוניינת להסגיר אותה לצרפת.
זה עובד למרות - ואולי בגלל - היעדר מוחלט של מניירות או מתווכים. אף אחד בסדרה לא מדבר אל המצלמה. אין "מְסַפּר" שמתאר את הסיטואציה, גם ההחלטה שלא להוסיף מוזיקת רקע נבעה מאותו השיקול. המפגש הראשון בין הסניגור לנאשם מתחיל בהקראה לקונית של סעיפי האישום. אין נזיפות, אין שיפוט, אין הטפה. נוצר מצב מורכב שבו הנטייה הטבעית שלנו לרצות שהעבריין ייענש, מרוככת על ידי הרצון שלנו שעורכי הדין, שהופכים כפועל יוצא לגיבורי משנה בסדרה, יצליחו במשימה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"משהו ממני": לצפות, לבכות, לחשוב
במשך ארבע שנים תיעדו הבמאי מויש גולדברג והמפיק לירן עצמור מקרים שבהם טיפלה הסניגוריה הציבורית, אליה כידוע מגיעים הנאשמים שלא יכולים להרשות לעצמם לשכור עורך דין פרטי. האמת היא שלהגיד "תיעוד מקרים" זה סוג של היסחפות, כי אם דוקו הוא ז'אנר צנוע ורזה מלכתחילה, אז "תיקים מהסניגוריה" לקחה את האלמנט הזה צעד אחד קדימה.
בלי מניפולציות, רק פגישות(צילום: באדיבות yes)
תודו שלא הייתם מצפים שהמבנה הזה יחזיק צפייה, אבל הוא עושה את זה, ועם יד אחת אזוקה מאחורי הגב. קודם כל כי "תיקים מהסניגוריה" היא מסוג הסדרות שמספקות לנו הצצה לא שכיחה למקומות ואירועים שאנחנו מקבלים רק יד שנייה, באמצעות התקשורת. אין לנו מושג מה באמת מתרחש מאחורי הכותרות הבומבסטיות והדיווחים שגורמים לנו להאדיר את הסיטואציות האלה מצד אחד, ולפחד מהן מצד שני. טעימה מהמציאות היא כמו צלילה לבריכה של מים קרים. לא תמיד נעימה, אבל אחריה אתה תמיד עירני יותר ומוּעָד פחות להשפעה. ההתבוננות מקרוב בעבודת המערכת הזאת פורטת אותה למטבעות יומיומיים אנושיים יותר ומאיימים פחות.
הפרק הראשון עוסק בנשים
לא מדובר בדוקו דרמה-משפטית. בכל הפרקים אין אפילו רגע אחד של תיעוד מתוך אולם בית המשפט, ואין דרך לדעת אם הנאשם אכן צודק. גולדברג עושה הכל כדי שלא ניפול למלכודת של לקיחת צד, אלא מוביל אותנו צעד צעד לבשר האמיתי של הסדרה – החומר האנושי, מערכת היחסים בין הסניגור והנאשם. בהתבטאויות קודמות הסביר גולדברג שהסדרה מנסה להפנות זרקור לעבר הנאשמים, שלרוב סובלים מסיקור תקשורתי מאשים שמונע מהקורא לראות בהם "בני אדם שלמים, מלאים, מורכבים".
"תיקים מהסניגוריה". לא בוחרת צד
אף שכביכול הצופה מקבל רק צד אחד – זה של הנאשם – אלו הפשטות והלקוניות של "תיקים בסניגוריה" שמצליחות לייצר אובייקטיביות מעוררת מחשבה. לא תמיד סדרה "חשובה" מצליחה להיות גם סדרה טובה, אבל כשזה כבר קורה, כדאי לכם להיות באזור.
מתוך "תיקים מהסניגוריה"
צילום: באדיבות yes
מומלצים
