יוזמה חדשה: מתנתקים מהניידים - ומדברים עם הילדים

"אמא, את יכולה לאסוף אותי?", הוא מסמס. "כן", אני מסמסת חזרה. "עכשיו?", הוא שולח סמיילי מחייך. "בטח", אני שולחת סמיילי מחייך וגם נשיקה.

עשר דקות לאחר מכן הוא נכנס לאוטו. מיותר לציין שהראש שלו תקוע עמוק בתוך המסך של הסלולרי. "היי, מה קורה?", הוא שואל, מבלי להרים את ראשו. "הכל בסדר", אני עונה. "אחלה", הוא מחייך למסך, ואנחנו נוסעים. במהלך כל הנסיעה הוא שקוע בעולמו: מסתמס עם חברים, בודק את חדשות הכדורגל, משחק במשחקים שונים, צופה בסרטון אחד או שניים ומדי פעם פורץ בצחוק.

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >> 

כשאנחנו מגיעים הביתה אני מבקשת ממנו שיניח לרגע את הנייד בצד ויסתכל לי בעיניים: "זה נראה לך נורמלי שבמשך כל הנסיעה לא החלפנו מילה?", אני שואלת אותו. הוא לא כל כך מבין מה הבעיה, "הסתמסנו כבר מקודם", הוא עונה, "סימסתי לך שהיו צחוקים בכיתה כשהמורה לא הבינה מה בדיוק איזה ילד אמר, וגם שהכל בסדר, וגם שאני נשאר במגרש לשעה נוספת. אז הכל בסדר , לא?".

זהו שממש לא.

משלים את עצמו שיש לנו תקשורת עם הילדים

לאחרונה יותר ויותר הורים למתבגרים מעידים על כך שהקשר בינם ובין ילדיהם משתנה.

מצד אחד הם מודים כי הם בקשר יום יומי עם המתבגרים, במהלך רוב שעות היום. מצד שני, הם חשים שכאשר הם נפגשים עם המתבגר ישנה תחושה של נתק וחוסר תקשורת. אין ספק כי הכפילות הזו נובעת מכך שכיום חלק נכבד מהקשר שמתנהל בינינו ובין המתבגרים (אם בכלל), נעשה באמצעות התכתבויות: סמסים, ווטסאפ ופייסבוק.

אני הראשונה שאודה שזה ממש נוח. בינינו, למי יש זמן בכלל , במהלך יום עבודה לחוץ ומטורף, להתקשר ולהקשיב למה שעבר על הילד היום או לסיפור ארוך ולא ברור על הילדה מהכיתה המקבילה. הכי נוח זה לשלוח ווטסאפ קצר שמעביר מידע ממוקד ומהיר, כמו: "אכלת?", "באיזה שעה החוג?", "הכל בסדר?".

פעמים רבות אנחנו כל כך עמוסים (ולפעמים פשוט לא רוצים לנדנד לו), כך שבמקום לשלוח סמס ולשאול את הילד מתי הוא חזר אנחנו פשוט מסתכלים על החיבור האחרון שלו לווטסאפ ומבינים מה מצבו. לעתים אנחנו בכלל לא שולחים טקסט, אלא רק אייקון אחד או שניים כדי שהוא ידע שלא שכחנו אותו. בדרך זו אנחנו משיגים מידע בלי שאף אחד יגלגל מולנו עיניים, יבהה בנו או יגיד: "אמא, את חופרת!". ככה אנחנו גם מרגישים שאנחנו מתקדמים. הרי לשם בדיוק העולם הולך: לסלולרי שיחליף את הארנק, כרטיס אשראי, שעון ממותג וגם סמס שמחליף את השיחה פנים מול פנים.

דרך ההתקשרות הזו כל כך נוחה וממכרת עד שאנחנו לא שמים לב בכלל מה קורה לנו. אנחנו לא שמים לב שלאט לאט אנחנו בעצם מפסיקים לשוחח עם הילדים שלנו. אט אט אנחנו מאבדים את היכולת לתקשר באמת עם הילד, כפי שצריך, ומשלים את עצמנו שהכל בסדר.

אבל האם באמת סמסים והתכתבויות בווטסאפ יכולים להחליף שיחה בארבע עיניים? סביר להניח שלא. האם באמת כאשר הילד שלך כותב ש"הכל בסדר" זה סימן שהכל בסדר? בכלל לא בטוח. האם יש לך דרך נוספת לדעת זאת? ודאי שכן! קוראים לזה שיחה.

אף אחד לא יכול להתכחש ליתרונות של שיחה שנעשית פנים מול פנים. הרי בשיחה כזאת אם הילד אומר לך ש"הכל בסדר", יש לך מדדים נוספים על מנת להבחין האם באמת הכל בסדר או שהוא רק מנסה לנפנף אותך. בשיחה שכזאת ברוב המקרים אתה יכול לדעת מה המצב על פי סימנים נוספים, כגון: הטון שבו הוא משתמש, תנועות הפנים שלו ותנועות הגוף.

ומילא שאנחנו, ההורים, לא משוחחים. תחשבו על כך שהילדים שלנו כלל לא יודעים לנהל שיחות כאלו. הם כמעט

לא מדברים זה עם זה ובטח שהם לא עושים שיחות נפש פנים מול פנים, אלא בעיקר מסתמסים. הם עושים מיליון דיונים בהמון קבוצות ווטסאפ, אבל תוך כדי כך הם מאבדים מיומנויות חברתיות חשובות, כמו אינטימיות, אמפטיה והבנת הקשר לעומק.

לאור המצב הזה הגיע הזמן שאנחנו, ההורים, ניקח יוזמה ונחזור לתקשר עם הילדים שלנו. בואו נחליט, כאן ועכשיו, שממהיום ובכל יום חמישי בשעה 19:00 אנחנו יוזמים שיחה משפחתית. מהיום אנחנו מכבים בכל יום חמישי את כל המסכים בבית, כולל הניידים שלנו הורים, למשך חצי שעה-שעה כדי להביט לילד שלנו ישר בעיניים, ולשאול אותו איך עבר עליו היום ומה שלומו.

סביר להניח שבהתחלה המתבגר שלכם יהיה כל כך בשוק שהוא יבהה בכם, יקטר ולא יבין מה אתם רוצים מחייו, ולמה לעזאזל אתם לא מסמסים לו. אבל ככל שתתמידו בכך אתם תרוויחו, וגם הוא. ובינינו, זוהי הדרך היחידה שנותרה לנו ליצירת קשר קרוב ואינטימי.

הכותבת היא עיתונאית ועורכת פלטפורמת ההורים למתבגרים "עשר פלוס "