נח מציג: הגרסה שלי ליום שאחרי המבול
איך נפל נח, האיש הצדיק התמים (בדורותיו) לתהומות שאליהן נפל? איך הרס במחי יד את שמו הטוב? ומדוע לא הצליח לחזר לעצמו אחרי המבול? נח מוסר את גרסתו
מכה אחר מכה. מהלומה בתוך מהלומה. מהומה רבתי בנפשי, ואין מזור לה. הכזבתי את תכליתי ואת בוראי. אנה אני בא? רבות השאלות על התשובות, ועליהן רבה אף המלאכה, ואובד עצות הנני. אשתה לי אפוא כוס אחת הגונה של יין, ואפתח בסיפורי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת נח
בעת הולדתי לפני 601 שנים הבאתי שמחה גדולה בהיותי ילוד האישה הנימול הראשון, ועל פי הנבואה – ישועה אביא לעולם. אין זה פשוט להיוולד עם תווית. אף זה סוג של אות קין. מרגע הגיחי לאוויר העולם תלו בי תקוות. ציפו שממני תבוא הישועה, למרות שלא ידעו כיצד. מאז קטנותי חיפשתי כיצד להפוך את העולם למקום טוב יותר. לעשות כאן גן עדן, במקום עפר, רימה ותולעה. חפץ ה' והצלחתי לגאול את האדמה מקללתה, עת המצאתי את המחרשה.
מאז קטנוּתי נמנעתי מלחבור לרשעים, והתהלכתי בדרכים שוממות מאדם ומלאות בקדושת הבורא. הרגלתי עצמי לדבר אליו בכל עת. שוחחתי איתו עם שחר, בעבודה ואף ברדת הליל. באחת הפעמים רוח קודשו נקבה במועד: כאשר ימלאו לי 600 שנה תגיע העת. הלכך עד שמלאו לי 500 שנה נמנעתי מפריה ורביה, כיוון שלא רציתי להביא ילדים לְעולם רע, מנוכר ואכזר, שהרע עוד לפניו.
כאשר נגלה אלי בעל הדין והודיעני כי קץ כל בשר בא לפניו, קיבלתי דבריו ללא פקפוק, והתמסרתי למלאכה העצומה של בניית התיבה. במהלך השנים ידעתי תקופות קשות יותר וקשות פחות, אולם לא התייאשתי ולא נרפיתי ממלאכתי. כמכונה משומנת ביצעתי את תפקידי בדיוק על פי הוראות בוראי. עלו לרגלי רבבות שביקשו להבין על מה טִרחתי.
הזהרתי אותם כי קרוב יום נקם ושילם. ביודעי כי אין להם תקנה, לא השחתתי את זמני לשכנעם לתקן את דרכיהם, והם איימו כי ישביעו מלאכי מרום ושדי שאול; כי יעשו בלהטיהם, יסתמו כל בור תהום ויאטמו כל ארובת שמים, ולא יניחו לבורא העולם לממש את תוכניתו.
בעת שציווני בוראי על כניסתי לתיבה, טרח גם לחזקני ולהביע קורת רוחו מכך שראני צדיק
צער נתמלאתי בראותי את השמיים מתקדרים ויורים את ברקיהם על הארץ שפתחה את פיותיה והזרימה קיתונות רותחים ממעמקיה. למרות שרעייתי, בניי וכלותיי כבר נמלטו להם לתיבה, נותרתי מבחוץ, מביט בעולם הישן הנמוג מול עיניי, עד שהדפני בוראי לתיבה וסגר הדלת בעדי.
שנה שלמה התרוצצתי מתא לתא וממדור למדור. האכלתי והשקיתי, הכנתי ופיניתי והכל במלוא האהבה ותשומת הלב. נדדתי שינה מעיניי וספגתי באהבה את התנהגותן כפוית הטובה של החיות חסרות הסבלנות שתבעו את שלהן. אף שהות קצרה להתאבל על העולם החרב – לא הייתה לי. ולפני שאעבור לחלק הקשה של הסיפור, אלגום עוד כוסית הגונה על מנת להקל על נפשי הדואבת.
כשיצאתי מן התיבה לאחר שנה פקחתי עיניי, והמציאות שנגלתה להן החשיכה אותן. עתה,
כשמלאכתי בתיבה תמה לה, ודייריה נפוצו לכל עבר - נותרתי עם עצמי וכאבי. לא יכולתי להתעלם מהחורבן שהותיר המבול, וביגוני התרסתי כלפי שמיא במפגיע: "ריבונו של עולם, רחום נקראת ולא בכדי. למה לא ריחמת על בריותיך. למה החרבת את עולמך?"
השיב לי הקב"ה: "רועה שוטה! עכשיו אתה אומר זאת? לשם מה עיכבתי אותך 120 שנה בבניית התיבה? האם לא על מנת שתבקש רחמים על בריותיי? מאז ששמעת שתינצל בתיבה, לא עלה בליבך לבקש רחמים על יישוב העולם. רק עתה, כשאבד העולם, נזכרת לפתוח פיך ולבקש רחמים, בקשות ותחנונים?"
נתחלחלה נפשי. הבורא לא ציפה שאבנה תיבה, אלא שאבקש רחמים על דורי? דור של רשעים שחטאו והחטיאו? חמסנים וגזלנים שהגדישו את הסאה? על נפשם הייתי אמור לחלות פני אדוני, ואף לחשוב על כך מעצמי, מתוכי, תוך המריית פיו? כיון שראיתי כך, מיד העליתי עולות לריבונו של עולם, אולם לא נחה דעתי בהביני עד כמה אכזבתי את בוראי. אדם הראשון החמיץ את כוחה של התשובה. ואני החמצתי את בקשת הרחמים על דורי, וכל עמלי היה לשווא.
הבנתי כי הדורות הבאים לא ישפטו אותי לפי התרומה העצומה שלי. על מאות שנים של הקרבת חיי למען העולם; על התמסרות מוחלטת להצלת הבריאה; על דבקות בבורא בדור שכולו חטאים. לא ולא. הם יעלוני על המוקד על מה שלא עשיתי; יוציאו את דיבתי ויאמרו כי דאגתי אך לעצמי, בעוד שהייתי צריך לדאוג לפושעים ולחוטאים. אין מזור למכה זו, ואין דרך לשנותה, ואין תקווה לכפר עליה.
הדורות מכאן ואילך ידונוני לגנאי, ומי המבול ייקראו על שמי - האדם היחיד שבזכותו הם קיימים ומסוגלים לפתוח עליו שבט לשונם. אין נפילה כנפילה זו. מרגיש אני מחויב לטעום עוד לגימה רבתי ממשקה הפלאים הזה הנותן מרגוע ולו חלקי לנפשי הדואבת.
טרם התאוששתי, ציווני אדונִי להיזקק לאשתי לפריה ורביה. אלא שדעתי אינה פנויה להתמלא בחשק זה. לבי מלא רגשות אשם, חרטה וצער, ושאלה עצומה איך ומתי יכולתי להבין כי רצונו של הבורא אחר היה. כולי רצון עז לתיקון חטאי ולהשבת חִנִּי בעיניו. מנגד, חלף זמן כה רב מאז נזקקתי לאשתי וטעמה של ביאה פג מזיכרוני, אולם חזקה עלי מצוותו ועלה רעיון בקרבי.
הצלחתי להציל זמורת גפן וענף תאנה מגן העדן. נטעתים באדמה וכהרף עין צימחו. הראשון ירומם את רוחי וישמחה במידה הראויה לקיום מצוות פְּרִיָּה, והשני ימלא את תאוותי במידה הראויה לקיום מצוות רְבִיָּה.
והינה רואה אני כי התאנים העסיסיות והיין המתוק פועלים את פעולתם. עוד אני מדבר עימכם ושמלתי נגולה לה כאילו מעצמה מעל בשרי; מתקלף אני אט-אט מכל עכבותיי ועוד מעט קט אוכל להיזקק לאשתי בשמחה של מצווה. עוד כוס אחת לרומם את רוחי. עוד כוס קטנה ואקרא לה. עוד כוס אחת... ודי.
נח לא הספיק לקיים את המצווה. היין טיפס לראשו והוא נרדם עירום באוהלו. חם, בנו, רצה למנוע מאביו להביא יורשים נוספים לעולם וסירס אותו. הסיפור מסתיים בצלילים צורמים: נח לא הציל את דורו ואף לא הצליח להעמיד צאצאים נוספים. נח מת בצדקותו, אולם הפך סמל להחמצה מצערת ומעוררת חמלה; הוא נולד כתקווה גדולה ועשה רבות למען האנושות, אולם סיים את חייו כאיש שנוי במחלוקת.
- ד"ר שי שגב בבלוג על פרשת השבוע
לפנייה לכתב/ת 
