מציאות מדומה: לחתוך את ההיסטוריה בסכין

לכתוב על העתיד הקרוב המתרחש בעוד שנים ספורות, כמעט במרחק נגיעה, זו משימה מאתגרת. שנת 2026 נראתה כיעד רחוק כשהתחלתי לכתוב לפני ארבע שנים, והיה מעניין לדמיין איך ייראו החיים בפינה זו של העולם. "המעברים המאושרים" מתרחש כמעט כולו בשנת 2026, מלבד הפרולוג שחלק ממנו ממוקם בשנת 2014, ליתר דיוק, ב-16 באוקטובר 2014 - שבועיים לפני שראה הספר אור.

עוד ספרים על הסכין :

• ילדים של החיים: עינת דדון על יתומים בספרים
• בועז כהן מקשיב למוזיקה בריטית על הסכין
• סגלית דהן קרליבך עם ספרים משוגעים על הסכין
  

במהלך השנים, התחוללו תמורות משמעותיות במציאות הטכנולוגית והגיאו-פוליטית שאיתה מתכתב הספר. ההשלכות מורגשות בחיי כולנו גם ברמה היומיומית, הרגשית, האישית. היו דברים שתיקנתי תוך כדי תנועה, דברים שכבר לא נראו הגיוניים כמו לפני שנה או שנתיים, אבל היו גם דברים שהשארתי על כנם, גם אם ראיתי שהסיכוי שיקרו הולך ופוחת. ההיגיון של הספר גבר על הדרך שבה התנהל העולם.

קשה לי לקרוא לספר מדע בדיוני או דיסטופי, ולמרות הזאת, אלה ההקשרים רלוונטיים להזכיר כמה יצירות נהדרות, העוסקות בשאלות של עתיד אפשרי, הווה חלופי, ובאופן כללי, מצליחות לשלב זמנים, סוגות ונקודות תצפית בדרך שאינה שגרתית.

הווה חלופי. "איש במצודה הרמה"

"איש במצודה הרמה", מאת פיליפ ק. דיק

את הרומן המבריק הזה של פיליפ ק. דיק, סופר המד"ב המהולל שסיפור חייו הוא רומן בפני עצמו, קראתי עוד בהונגרית, נדמה לי שבתוך יום או יומיים. הספר לא מתרחש בעתיד, אלא בהווה חלופי. העולם המתואר בספר הוא "מציאות מקבילה" לעולם המוכר לנו. גרמניה ויפן ניצחו במלחמת העולם השנייה, ברית המועצות קרסה, ארצות הברית נכנעה והיא מחולקת לכמה טריטוריות. הגרמנים ייבשו את הים התיכון, בנו מטוסים וחלליות המופעלות במונעי רקטה משוכללים. התרבות האמריקנית במחתרת.

"האיש במצודה הרמה" בנוי מעלילות מקבילות, וממזג כמה נקודות תצפית וסיפורי חיים. ריבוי הדמויות עשוי לבלבל, אלא שכאן נוצרת תמונת עולם שלמה ואנושית מאוד, גם אם מטלטלת. כיאה לפנינה ספרותית, מושתל בתוך הספר הזה, המגולל היסטוריה חלופית, ספר אסור להפצה שמגולל היסטוריה חלופית - כזו שבה גרמניה ויפן הפסידו במלחמה. נשמע מוכר?

"האיש במצודה הרמה" מחדד כמה שאלות בסיסיות לגבי האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. עד כמה מוגבלת היכולת שלנו לעצב את העתיד? מה תפקיד המקריות, הגורל? את השאלה הזו שואל גם הבלש ב"מעברים המאושרים", ממש בתחילת החקירה. אין דבר כזה, מקריות, הוא גורס. אפשר שהוא צפוי להתבדות.

איגוד השוטרים היידים. שראל לא שרדה את מלחמת העצמאות

"איגוד השוטרים היידים", מאת מייקל שייבון

ניגוד חריף אבל מהנה ליצירת המופת של פיליפ ק. דיק: מציאות מקבילה מסוג שונה, סגנונית ותמטית. בהווה החלופי שמציע שייבון בספרו הפרוע, המפוצץ מכישרון, בעלי הברית ניצחו במלחמת העולם השנייה, אבל ברית המועצות התמוטטה, ארה"ב נלחמה בקובה - וישראל לא שרדה במלחמת העצמאות. היהודים הקימו התיישבות לאומית באלסקה. כמו ב"מעברים המאושרים", חקירה בלשית לא שגרתית מובילה את הקורא אל תוך מציאות ביזארית.

"הילדים של מחר" ואין ילדים

"הילדים של מחר", סרטו של אלפונסו קוארון על פי ספרה של פי די ג'יימס

דיסטופיה בועטת. החברה האנושית על סף קריסה, השלטונות חדלו לתפקד. אנגליה היא המדינה האחרונה שעדיין מצליחה לשמור על סדר כלשהו (“Only Britain Soldiers On”, מפרסמת הממשלה בגאווה), אבל רק כמדינת משטרה הנוקטת יד קשה נגד הפליטים המנסים לחדור לשטחה.

העלילה מתרחשת בשנת 2027, אין ילדים, האנושות עקרה, אוטוטו הכול עומד להיגמר. קבוצה של מתנגדי משטר בשם "הדגים" פועלת במחתרת (ב"מעברים המאושרים" אלה הם "המנותקים", החיים מחוץ לטווח הראיה של הממשל). השינויים שהתרחשו בעולם דרמטיים, המנגנונים הפסיכולוגיים, הרגשיים שהוא מפעיל שונים. גם אופי השלטון שונה: מדינת משטרה או כאוס מוחלט, תלוי באיזה צד של הגבול אתם נמצאים, בעוד ב"המעברים המאושרים", משורטטת דמותה של מריטוקרטיה במלוא הדרה: יעילה, נקייה, מאורגנת, שיודעת הכול על אזרחיה (ועל השוהים הזרים הנמצאים בשטחה).

"אוטופיה" - מדינה מושלמת בשום מקום

"אוטופיה", מאת תומס מור

"סולאריס". לקרוא בו שוב ושוב

"סולאריס", סטניסלב לם

לספר המופת הזה הגעתי יחסית מאוחר, אחרי שראיתי את שני העיבודים הקולנועיים (טרקובסקי ב-1972 וסטיבן סודרברג ב-2002),

ובתרגומו של אהרן האופטמן. "סולאריס" מתרחש הרחק בעתיד, ומגולל סיפור מסע וחקירה בתחנת חלל בקרבת הכוכב הרחוק והמסתורי סולאריס. פסיכולוג מוזעק מכדור הארץ לחקור את הפלנטה החריגה, החגה בין שתי שמשות, אדומה וכחולה, אבל בהגיעו לתחנת החלל מגלה שחברו שהזמין אותו התאבד, ויתר חברי הצוות ספונים בחדרם, על סף התמוטטות.

כוכב הלכת, המכוסה ברובו באוקיינוס, לא רק קורא תיגר על חוקי הפיזיקה המוכרים, אלא גם מתנהג כסוג של יצור תבוני, שמסוגל לעבד את זיכרונותיהם של החוקרים ויוצר "אורחים" (שחזורים של בני האדם), הגורמים להם להיאבק על שפיותם. הספר הזה, יותר מכל ספר מדע בדיוני אחר שקראתי, פורץ את הגבולות אל "העולם אחר", לופת את הקורא למן העמודים הראשונים ועד האחרונים. הוא מצליח לערער את מה שחשבנו שאנו יודעים ולהעלות שאלות פילוסופיות על גבולות החקירה האנושית המדעית, השכלתנית. "סולאריס" הוא פסגה להביט בה, ספר לקרוא בו שוב ושוב. 

ספרו של דוד טרבאי, "המעברים המאושרים", ראה אור לאחרונה בהוצאת "כתר".