תוכו רצוף אהבה: אברהם אבינו
לאברהם אבינו, איש האהבה, היה קשה במחוזותינו. כשהוא היה פוגש בנו, צאצאיו, הוא היה פוגש ריב ומדון. קנאות ואש זרה. אין אהבה, ואם אין אהבה - אין כבוד. יש לי חשש גדול שמופעי הקנאות שאנו פוגשים, הם מופעי אגו-טריפ של אנשים שמאוהבים מאוד בעצמם, עד שאין בלבם מקום לאף אחד
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
זמני כניסת ויציאת השבת - ועוד על פרשת לך לך
אברהם מלא אהבה. יש בו אהבה לכל, ולאלוקיו זו אהבה ענקית, משכרת, שממלאת את כל ישותו. אברהם הולך אחריו באש ובמים - הולך ובוכה (לפי מדרשים רבים) לשחוט את בנו יצחק, אך הוא הולך לעשות זאת. הוא הכי אוהב את שרה, אך גם את הגר. הוא הכי אוהב את יצחק, אך גם את ישמעאל. הוא אוהב את אליעזר עבדו, ואת ענר ואשכול הכנענים.
הוא אוהב אנשים, מאות ואלפים, והם נעים אחריו בדבוקה גדולה, מכושפים בכוח האהבה הענקית שלו (כך לפי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה). הוא אוהב את ה' כל כך, עד שהוא מתווכח איתו בהעזה גדולה על סדום. הוא תובע ממנו לנהוג כפי שאהובה מצפה מאהוב ליבה. "השופט כל הארץ לא יעשה משפט", הוא ממש מטיח באהבתו הגדולה, אלוקיו. כן, מרבים לדבר על היות אברהם "מידת החסד", אך על התרגום של מידה זו לאהבה, קצת פחות.
האהבה מקלקלת את השורה
אני חושש שלאברהם אבינו היה קצת קשה במחוזותינו, כי כשהוא היה פוגש אותנו, צאצאיו, הוא היה פוגש קצת יותר מידי ריב ומדון.
הוא היה פוגש קנאות, והוא היה פוגש "אש זרה". אלה פוסלים את אלה. אין אהבה, ואם אין אהבה - אין כבוד, ואם אין כבוד - אין הקשבה אמיתית, ואם אין הקשבה אמיתית - אין תיקון המידות, ואם אין תיקון מידות - אין תיקון הדעות, ואם אין תיקון הדעות - אז יש עקמימות גדולה בעולם. וקשה.
אברהם מלמד אותנו שכל כך קל לאהוב. "כל מי שיש בו עין טובה, הוא מתלמידיו של אברהם אבינו", אומרת המשנה ב"אבות". אברהם מצמצם את הביקורת שלו, לעיתים בצורה מדאיגה. הוא איננו רואה את מה שעיניה הבולשות והחדות של שרה אשתו רואות. הוא אינו מבחין בפוטנציאל המזיק של יחסי ישמעאל ויצחק. הוא איננו מבחין בהגר המזלזלת בשרה, ולא בנזק העתידי שהברית בינו לבין אבימלך המלך הפלישתי תעשה לצאצאיו בעתיד הרחוק.
יש מחיר לאהבה הענקית של לבו הבוער. "האהבה מקלקלת את השורה", אומרים חכמינו על אברהם אבינו, החובש את חמורו בעצמו בדרך למסע העקידה, במקום לצוות על אחד מנעריו לעשות כן. אבל אברהם מעדיף להגזים בלב האוהב, ולצמצם את העין הביקורתית.
מופעי האגו-טריפ של ימינו
לו היה אברהם אבינו מופיע היום, היה אולי מלמד אותנו כי האהבה הענקית לאלוקים, מוחקת את האגו, ואם לא מוחקת אותו,
אזי מצמצמת אותו. האהבה הענקית לאלוקים מפנה מקום בלב, ולא אוטמת אותו. האהבה הענקית לאלוקים משחררת את האדם מהכבלים הפרטיים שבהם הוא אסור. האהבה הענקית לאלוקים ממזגת אותו עם האינסוף, שמחולל את הפרטים בכוח האור הגדול שהוא יוצק בהם. ומי שאוהב את אלוקים, זוכה ורואה את האור בכל דבר.
יש לי חשש גדול שמופעי הקנאות שבהם אנו פוגשים, בחלקם לפחות, הם מופעי אגו-טריפ של אנשים שמאוהבים מאוד בעצמם. כל כך מאוהבים, עד שאין בלבם מקום לאף אחד. הרבי מקוצק אמר פעם בחריפותו על הפסוק "ואנוכי עומד בינכם ובין ההר (סיני)": ה"אנוכי" שלכם, האגו שלכם, עומד כחיץ ביניכם ובין האלוקים.
אדם אגואיסט שמרוכז רק בעצמו, לא יאהב באמת את אשתו וילדיו. הוא יאהב את הנחת שהם גורמים לו, אבל יכעס כשרצונו לא יתממש ויתמלא. לא נוח לחיות במחיצת הגאוותן. אתה מספר על משהו שחשבת, משהו שקרה לך, והוא יקשיב בחוסר סבלנות כשהסיפור שלו כבר מתגלגל בלשונו, ושואף לצאת לאוויר העולם. כי זה מה שחשוב, מה שיש לו לומר - ולא מה שיש לאחרים לומר לו. גם במשרד הוא כבר החליט, שהישיבה שכינס היא למראית עין בלבד.
ה"דתיות" שהדור שלנו מחכה לה היא דתיות של אהבה, מחבקת ומאזינה. היא "דתיות" שיודעת למצוא את האור בכל דבר ממש. היא כמובן צריכה לדעת לדחות את החושך, אבל כל מי שעוסק בדחיית החושך ממקום של אהבה, מתחיל בסילוק החושך מחייו הפרטיים הרבה לפני שהוא עושה זאת אצל אחרים.
