"בין כוכבים": השמיים הם לא הגבול
אין קץ לשאפתנות של כריסטופר נולאן, אשר מבסס את מעמדו כאחד מבכירי הקולנוענים של הוליווד עם סרט המדע הבדיוני "בין כוכבים". הפעם הבמאי יוצא למסע מרהיב ביקום, שעובר גם דרך החלל הפנימי של מת'יו מקונוהיי. היצירה רבת היקף ומרשימה, אך אינה האירוע הקולנועי שהתיימרה להיות
לאחר סיומה של טרילוגיית "האביר האפל", והצלחתו יוצאת הדופן של "התחלה", כריסטופר נולאן נמצא בעמדת כוח שניה רק לזו של ג'יימס קאמרון. סרטיו הרוויחו עד היום 3.5 מיליארד דולר, ויחד עם זאת הוא נתפס כיוצר בעל חזון והעזה אשר אינו חושש לאתגר את הצופים. אין ספק ש"בין כוכבים" ("Interstellar") מכיל מידה יוצאת דופן של שאפתנות, אך התוצאה הסופית אינה מצליחה לעמוד בציפיות.
עוד ביקורות סרטים ב-ynet:
זהו סרט המכריז על עצמו כאירוע קולנועי. אמנם תקציבו (165 מליון דולר) אינו מתקרב לשיאני העלות ההוליוודיים, אך אלמלא מעמדו של נולאן, גם סכום זה לא היה ניתן לסרט עם יומרות פילוסופיות. האורך (169 דקות) הוא ביטוי לחוסר נכונות להתחשב בשיקולים מסחריים (כמות ההקרנות ליום). הצילום - בפילם (נולאן הוא כוח בולט במלחמת המאסף על שימורו של הפילם), כשחלקים ניכרים מהסרט צולמו בפורמט היקר והמסורבל של 70 מ"מ, ותוך שימוש אפסי באנימציה ממוחשבת. זוהי הצהרה על מאמץ עליון בשירותם של מראות נשגבים של הטבע הקוסמי. מבחינה זו קשה לבוא לסרט בטענות.
נולאן התייחס פעמים רבות לחוויה המכוננת שהיתה עבורו הצפייה הראשונה בסרטו של סטנלי קובריק "2001: אודיסיאה בחלל". כמו "2001", גם "בין כוכבים" מקדיש חלק ניכר ממשכו לתיאור מסע בחלל, מסע המוביל את האדם לגבולות של זהותו. יחד עם זאת, שני הסרטים משקפים גישות מאוד שונות.
ב"2001" קובריק יצר דיון טכנו-מיסטי חד כתער על האבולוציה של המין האנושי - האדם מול הטכנולוגיה והאדם מול היקום. לעומת זאת נולאן נע, לא בהכרח בהצלחה יתרה, בין המונומנטלי והאינטימי, בין החלל האינסופי והיחסים הבין אישיים. הרגעים שבהם הסרט מנסה להגיע לשיאים אמוציונליים אינם מפסגות העשייה של נולאן. מצד השני הוא יוצר מחושב ואינטליגנטי מספיק כדי שהסרט לא יקרוס אל עבר המגוחך כמו בסרטיו של מ. נייט שמאלאן.
חלקו הראשון של "בין כוכבים" מתרחש כמה עשורים לתוך העתיד. המין האנושי מצוי על סף כליה מכיוון שהטבע השתבש. היבולים החקלאיים כומשים לענני אבק שחודרים לכל מקום. כל משאבי המין האנושי נדרשים לקיים את החקלאות, ובקרוב גם זה לא יספיק. הגיבור הוא קופר (מת'יו מקונוהיי), טייס ומהנדס, שהפך לחקלאי. אשתו נפטרה והוא מגדל את שני ילדיהם – טום (טימותי צ'לאמט) הבכור, והבת המחוננת מרף (מקנזי פוי).
בחדרה של מרף מתרחשים דברים מוזרים. ענני האבק שחדרו מבעד לחלון שלא נסגר משאירים סימנים שבהם מוצפן מסר. פענוח הסימנים על ידי קופר, מוביל לאתר סודי ובו פרופסור בראנד (מייקל קיין), המורה של קופר מהאוניברסיטה, עומד בראש תוכנית חלל שיכולה לשנות את גורל האנושות.
קופר מסכים, למען עתידו של המין האנושי, לעזוב את ילדיו ולצאת למסע. מחוקי הפיזיקה נגזר המספר הרב של שנות חיים על כדור הארץ, לעומת השנים הספורות שהוא יבלה בחלל. גם אם יחזור לכדור הארץ לא ברור אם יוכל לחזור לילדיו. אין פלא שעזיבתו של קופר נחוות על ידי מרף כנטישה אכזרית והיא מסרבת לדבר אליו או להיפרד ממנו.
הרקע של חורבן אקולוגי מתברר בהדרגה כמשני לעיסוקו של הסרט במערכת היחסים בין האב והבת. ממד אישי זה קרוב, יותר מאשר אי פעם, לאלמנטים ביוגרפים ביחסיהם של כריסטופר ואחיו ג'ונתן (התסריטאי הקבוע) לאביהם המנוח, ושל כריסטופר לארבעת ילדיו.
"בין כוכבים" פועל, אם כן, בטריטוריה הדומה יותר לעיבוד הקולנועי של "סולאריס" מאשר ל"2001". ואם כבר ל"סולאריס" הממוקד ברגש של סטיבן סודרברג מ-2002, ולא העיון הפילוסופי-תרבותי-ביוגרפי של אנדריי טרקובסקי מ-1972. הקשר בין הבת-אב החוצה שנות אור, מזכיר במידה רבה יותר את סרטו המעניין אך הלקוי של רוברט זמקיס "קונטקט" (1997).
בחיבור בין "קונטקט" ו"בין כוכבים" נמצאים גם המפיקה לינדה אובסט והיועץ המדעי שאותו הביאה לשני הסרטים - האסטרופיזיקאי קיפ תורן. ההצגה של טכנולוגיית המסע בחלל,
ושל מפגשים עם תופעות קוסמולוגיות המשפיעות על החלל-זמן, מתבססת על ידע מדעי ועל ספקולציות הנובעות מידע זה.
אך מעבר לאילוסטרציה לרעיונות מדעיים, יש כאן גם פיתוח נוסף של הרעיונות הפילוסופיים והאסתטיים בייצוג החלל-זמן בסרטו הקודם של נולאן "התחלה" - רק שהפעם המקור לעיוותים הוא קוסמי-חיצוני ולא מבוך התודעה של האדם החולם. המושגים המדעיים מוזכרים בדרך כמעט אגבית, וצופים שלא יודעים דבר על עקרונות תורת היחסות, חורים שחורים, "חורי תולעת" (Wormhole) או "אופק אירועים" (Event horizon) עלולים לחוות בלבול ואף איבוד עניין במתרחש.
לא חסרות בעיות בסרט: קצב איטי מדי בתחילתו, דיאלוגים בעיתיים, אי בהירות לגבי ההצדקות של הדמויות למעשיהן, מוזיקה דומיננטית מדי של הנס זימר. מנגד זהו מפגן של העזה וכישרון שרק בזכות מרכיביו המוצלחים כדאי מאוד לראותו.
