מהו הרגש שיכול לשנות את המציאות שלכם?

בואו נדבר על שמחה. דווקא היום, אפילו עכשיו, ברגע זה. כמה היא מרעננת. כמה היא מצמיחה. כמה היא חשובה. כמה היא קריטית עבורנו - ואיך ההחלטה לשמוח עשויה לשנות את חיינו, להוביל אותנו למקום טוב יותר.

עוד סיפורים חמים - בפייסבוק שלנו

מהכתבות הקודמות בסדרה:

זה אפשרי: איך להתגרש בלי לפגוע בילדים  

אל תישארו לבד: כך תצליחו להיפרד לתמיד מהבדידות

בלי תירוצים: אל תוותרו על הזוגיות שלכם

שמחה איננה רק רגש עז. שמחה היא קודם כל גישה לחיים. גישה שיש בה ביטחון עצמי, שהכל יהיה בסדר גם אם עכשיו זה נראה עצוב ומייאש, שאני אגרום לכך, שאני יכול לגרום לכך. קוראים לבחירה הזאת, להחלטה הזאת, אופטימיות, והיא מובילה באופן טבעי לשמחה. כלומר, שמחה היא לא בהכרח רגש אינסטינקטיבי אלא בחירה מודעת, מהראש, מהשכל. ויש לה מטרה: לחיות טוב יותר.

שמחה היא, לפיכך, לא תוצאה אלא אמצעי להיטיב עם עצמנו. לבטא את עצמנו טוב יותר, בהיר יותר, משכנע יותר.

אם אתם נוטים למלנכוליות או רואים בעצמכם אדם כבד ראש, אתם משבשים את המהלך התקין של החיים, את הזרימה החופשית בנהר הזמן. אתם מחמיצים את הטוב, את היש, את השפע, את הכיף. כי החיים הם המציאות, והמציאות תמיד מיטיבה. חוזר שנית, המציאות תמיד מיטיבה.

איך אני יודע זאת? מפני שבכל רגע, גם ברגעים הקשים ביותר, אפשר לבחור באור, בתקווה, באופטימיות, בשמחה. אז אם אנחנו יכולים לבחור, יש לנו ממה לבחור. ויש לנו ממה לבחור, כי הרגשות הללו נמצאים בתוכנו, אי שם בפנים. צריך רק לחפש, ולמצוא.

אצל חסידי ברסלב, השמחה היא ציווי מצד רבי נחמן מברסלב. זו אחת האמירות העמוקות, המדהימות והמטלטלות ביותר שיש בעיניי ביהדות מבחינה רוחנית ומעשית. כי שמחה לא מנתקת אותנו מהמציאות האפורה לכאורה, העגומה כביכול, אלא משפיעה על המציאות ומשנה אותה. שמחה היא הרי מדבקת. אם אנשים סביבכם שמחים ומתקרבים ומחבקים ומצחיקים אתכם, במקום שבו שכן קודם העצב נפתח כעת צוהר וחודרת לה שמחה.

היא לא הגיעה מבחוץ, היא לא נחתה בזה הרגע מהחלל, היא תמיד הייתה אצלכם שם בפנים, רק שמשום מה התעלמתם ממנה. אולי חשבתם שהיא יצאה מהאופנה.

פעם, היה פשוט יותר לשמוח. הסרטים לא עשו עניין מעצמם, אפילו השירים ברדיו היו שמחים יותר. פשוטים, קלילים, קצרים, משעשעים ובעיקר תמימים מאוד. הציניות, הסקפטיות, הביקורתיות, תכונות איומות שנחשבות משום מה לחשובות בחברה המערבית, דיכאו את השמחה, ביטלו את הצחוק, הורידו את מצב הרוח וגרמו לנו להסתפק בסרטים עמוקים ובמוזיקה מינורית. רק השירים המזרחיים נותרו שמחים, לפחות הם החליטו שאינם נותנים לזה יד.

לאחד השירים הקצביים שאני מאוד אוהב לשמוע קוראים "ילדים זה שמחה". שלמה בר שר שם על ילדים ומתכוון בעצם להוריהם שבחרו להביא אותם לעולם, אבל אני רוצה לעסוק דווקא בילדים הללו, כי הם יכולים להיות המורים הטובים ביותר שלנו לשמחה. כי ילדים, כמאמר השיר, זה שמחה. כי ילדים באמת יודעים לשמוח. עם כל הלב, ללא עכבות. במלוא קולם, גופם ונשמתם. כמה הם מעוררים השראה והתפעלות כשהם שמחים. והשמחה, אתם יודעים, נמצאת בדרך אל האושר. ומי לא רוצה להיות מאושר?

אך כדי להיות מאושרים, עלינו להתחבר לשמחה שבתוכנו. כדי לעשות כך, עלינו לסלק משום את הסבל, הפחד והכאב שהתנחלו שם לפני שנים, שכנעו אותנו שלא נסתדר בלעדיהם לעולם, ובעצם הרסו לנו את החיים. אז לא, אפשר גם אחרת. אפילו חשוב שיהיה אחרת.

במקום לחזק את הסבל, לתגבר את האשמה או לזלול עוד כמה מנות של ייאוש, אפשר - ומותר, ורצוי מאוד - לבחור בשמחה. בשמחה הזאת של הילדים, הטהורה, המצחיקה, שיש בה תנועה, זרימה וחיבור לביטחון וליופי שבנו, לעצמנו ממש. בלי מסכות וללא פחד.

מי ששמח כבר אינו פוחד. הוא אינו פוחד מכלום. הוא קרוב לעצמו. הוא מכיר את השמחה שבו ומכיר בשמחה שבו. הוא אוהב את עצמו כפי שהוא, ולכן יכול לשמוח על מי שהוא. הגיע הזמן לשמוח. הגיע הזמן לאהוב. הגיע. זה פה.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת