"להיות שמעון פרס": ממלכתי. ממלכתי מדי

 "יש טרנד כזה של חשיפה עצמית", מאבחן שמעון פרס בתחילת הסרט הדוקומנטרי אודותיו, "להיות שמעון פרס", "אני לא מתלהב מזה", הוא אומר ומצהיר שאין לו שום כוונה להכניס את היוצר, נפתלי גליקסברג, אל חדר המיטות שלו. "שלא יספרו לך סיפורים", חותם אותו שמעון פרס את אותו הסרט. "כל אדם רוצה להיות אהוב. זה אנושי". רצה הגורל ואלו היו שני המשפטים הכי אותנטיים שפרס אמר ב-75 דקות הפריים היקרות שהוקדשו לו אמש (א', 21:00, קשת).

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"משפחה טובה": סדרת גלגלצ

"איש חשוב מאוד": מחכים לעונה הבאה

"הקאמבק": השפלה מרעננת לליסה קודרו

וכל מילה אמת. פרס לא מתלהב מחשיפה עצמית, לפחות לא מהסוג שחושף רגשות, חולשות או מאווים נסתרים, ובטח שהוא לא מתפתה לטרנד הדוקו הצהבהב שמלבלב בשנים האחרונות בטלוויזיה המסחרית. מצד שני הוא מאוד רוצה להיות אהוב. אז הוא מסכים שהמצלמה תלווה אותו שלוש שנים - בגבולות הסביר, כמובן - בזמן שהוא עושה לביתנו כנשיא. התוצאה היא סרט ממלכתי, כמעט 'מִטַעם', שלא הייתי מתפלאת אם היתה חתומה עליו לשכתו של הנשיא שלעבר.

שולט בדרגת החשיפה. שמעון פרס

הבעיה מתחילה הרבה קודם, עם ההבטחה המפתה, לפיה הסרט יפגיש אותנו עם 'שמעון פרס שמעולם לא הכרנו'. אני לא רוצה לסכסך, אבל האם שמעון פרס עצמו מכיר את שמעון פרס שמעולם לא הכרנו? כי בסוף הסרט נשארתי בעיקר עם התחושה שפרס עצמו הוא בעיקר תחזוקן התדמית הנמרץ ביותר ביקום המוכר לנו, ושגם בגיל 90 - ואולי אפילו ביתר שאת - הוא מתעקש להמשיך ולהנציח את המותג, מבלי להיות מודע לכך שהמאמצים שלו גלויים ושקופים למדי לעיניים הציבוריות.

אני מניחה שהוא לא עשה חיים קלים לגליקסברג. גם כשהאחרון מנסה להוביל אותו להתעמתות עם חומרים פחות מחמיאים מהרזומה שלו, פרס איכשהו מפרסס משם או מחפף אותו עם תשובה מעדות הפוליטיקלי קורקט. הסרט לא יכול להתעלם מהחומרים האלה, אז הוא חותר תחת המרואיין שלו - הכנס פה משחק מילים עם השורש ח.ת.ר - ומביא אותם בצורת קטעי ארכיון. הקטעים האלה סותרים את התדמית שפרס מטפח בשאר הסרט, ברגעים בהם הוא מתראיין, נושק לתינוקות, לוחץ ידיים לשועי עולם או מתפעל מנופי ארצנו כשברקע מוזיקה נוגה.  

תמיד עובד. פרס מתחבק

ברור שאין פה שחור ולבן. פרס גם היה איש חזון וקידמה והיו לו כמה וכמה הישגים, שהוא משווק במלוא המרץ גם הפעם. אלא שהיוצר בחר לוותר לפרס ולא עימת אותו (או אולי ניסה ולא הצליח) עם השאלות הכי מסקרנות, שנוגעות לפערי התדמית של האיש. גליקסברג מצפה ממני להאמין לאדם שסבור ש"אנשים יודעים שיש אצלי את מנת האגו הקטנה ביותר שאפשר", אותו אדם שערך לעצמו מסיבת יומולדת נטולת-אגו בעלות הצנועה של 11 מיליון שקלים. הוא גם מעלים עין מהאבסורד, כשנשות המקצוע מסביב לפרס מתמוגגות מהעובדה שהוא "לא מסוגל להגיד דברים טובים על עצמו", כשמכל צ'יזבט שהאיש דולה מהזיכרון מבצבץ פיאור עצמי קטן, איזו טפיחה-עצמית על השכם, איזה ניים דרופינג עליז.

גם בתשובה לשאלה למה הוא עורר ועדיין מעורר התנגדות לכל אורכה של הקריירה שלו, גליקסברג מניח לפרס להתחמק עם תשובות כמו "קינאו בי" (יש לך את זה ביותר

 טוקבקיסטי?), ובעצם עושה לו עוול - פרס נותר אותה דמות חד ממדית, שאמנם צברה בעולם מוניטין של איש דגול, אבל בקרב עניי עיריה נותרה האיש שחי בסרט על המזרח התיכון החדש. זה שהעביר את שנות הנשיאות שלו בשיטוט בעולם, התרועעות עם סלבריטאים וקישוש מדליות. אם תשאלו אותי, בחמשת חודשי הנשיאות שלו הצליח הנשיא הנוכחי, רובי ריבלין, לצקת בהצהרות ובמעשים יותר אמירות חברתיות ומוסריות מאשר פרס בכל שנות הנשיאות שלו, אם לא מחשיבים את עליית תקציב בית הנשיא למימדים מבהילים בתקופתו לאמירה חברתית.

"אני לא רוצה להתחפש למלך", אמר פרס בסרט, "אני רוצה להתחפש לאדם הפשוט", משפט שבעצם אומר הכל. אולי יום אחד נפגוש את האדם הפשוט הזה, הצנוע, אולי זה שמעון פרס שמעולם לא הכרנו. אולי יום אחד הוא יצוץ. מה שבטוח, זמן לא יהווה בעיה.