"גט": קל להכות במזרחיים ובחרדים
סרבן הגט המתעלל ואשתו הכנועה הם מזרחיים, והדיינים המשחרים לטרף - חרדים. כך הנציח הסרט "גט" את כל הסטריאוטיפים. אבל ורד עובדיה - חרדית, מזרחית ומסורבת גט בעברה - יודעת שיש מאות גברים עשירים, לבנים ומשכילים שמשפילים את נשותיהם. למה לא תראו אותם על המסך?
את הסרט "גט" ראיתי. עוד לפני שיצא לאקרנים, חוויתי אותו על בשרי. הוא הוקרן על נשמתי בתלת-מימד בשלוש השנים שבהן המתנתי לגט המיוחל שייצא מכותלי בית הדין. נשאתי על גבי את הכאב והציפייה בתהליך שרוצח את החירות יום אחרי יום.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
אך חרף ההזדהות העמוקה שלי, לא יכולתי להתעלם מהפופוליסטיות הרדודה והצרה שמוצגת בסרט. כמי שמשתייכת לשני הציבורים המוצגים בו - הציבור המזרחי והציבור החרדי - עולות בי מחשבות נוגות באשר לבחירת היוצרים את האופן ואת התוכן שבהם הדמויות מוצגות, וכן הסאבטקס התרבותי שהן נושאות איתן.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
בצפייה בסרט חשתי כאילו המשפט הוא לא רק של ויויאן אמסלם, הגיבורה הראשית, כי אם הורחב לחוויה האישית שלי, ולמקום שאליו אני משתייכת. שוב שימוש בתפאורה מזרחית וחרדית מקוממת, שמוכרת היטב כבטן הרכה והשחוקה של החברה הישראלית. סרט שחרט על דגלו את הצפת השיח הציבורי על חירותן של נשים, מכניס את מסורבות הגט לגטו סטריאוטיפי.
הבעל שנמנע ממתן גט לאשתו, הוא גבר מזרחי ממוצא מרוקאי, הנושא סולם ערכים פרימיטיבי ומגלם אטימות וקשיות עורף. גם חיצוניותו ופניו חתומות רוב הסרט, ומתכתבות באופן מושלם עם המוטיבים שהולמים היטב את מערכת הסטריאוטיפים שהזהות המזרחית מניבה.
הסרבן - מזרחי, הדיינים החרדים - משחרים לטרף
הסרט מניח שובל של דמויות מזרחיות עילגות, מגוחכות, שבמסגרת הדיון בבית הדין עולות לדוכן העדים ומעידות על יחסיהם של בני הזוג.
נראה כי תפירת הדמויות והצגת הערכים שלהן מסונכרנת עם הדעה הרוחשת מתחת לפני השטח, ולפיה דמות הגבר המזרחי אוספת בחיקה תכונות של אדנות, שוביניזם קיצוני וכוחניות.
כמה חבל. לטעמי, הנהירה לסטריאוטיפים לוקה בחסר פעמיים: האחת, בבחירה שנועדה להקל על ההזדהות של הצופה, שישלים בקלות רבה יותר עם מצוקתה של האישה המזרחית המדוכאת. זו אף אינה משמיעה את קולה לאורך הסרט, עד לישורת האחרונה שבה היא זועקת מעמקי נשמתה.
השנייה, סטריאוטיפ האלימות הגברית המזרחית שנוח יותר למערכת העיכול של הצופה. שווה בנפשכם שאת תפקיד הבעל המעגן היה נושא "יונתן שפירא" - סטארטאפיסט מחונן מרמת השרון – ולא שוב הדמות המזרחית המבטאת את התיחזוק העילג שמזוהה עם המזרחיות.
מה שמוביל אותנו לדיינים החרדים, שהוצגו ככלבים המשחרים לטרף, כאילו אין להם בעולמם אלא ד' אמות של אכזריות והתעמרות באישה המתדיינת לפניהם. כל השיח עימה נוטף אדונות והתנשאות מגדרית. גם הצגה זו של הדיינים החרדים מתעכלת היטב במערכת הסטריאוטיפים של הצופה הישראלי.
נוח להתמקד בשוליים הצרים של החברה
ואני תמהה, הכיצד סרט שמתיימר להציף את הסחבת בבתי הדין; את הדיכוי ודחיקת רצון האישה לפינה – מנציח, בסופו של דבר, את הציבור המזרחי והחרדי בגטו הסטראוטיפי שלהם?
כנראה שנוח ליוצרי הסרט, כמו גם לחברה הישראלית, לחשוב שמסורבות גט הן נשים עלובות נפש. אך המציאות הישראלית מראה שמסורבות הגט והגברים המתעללים בהן רגשית וכלכלית באים מכל חלקי החברה. יש מאות גברים עשירים, לבנים ומשכילים שנוהגים כך בנשותיהם באמצעות עורכי דין מתוחכמים, וישנן נשים חזקות רבות שנאלצות להיכנע בבית הדין הרבני לתכתיבים הזויים. יוצרי הסרט חוטאים בכך שהם מסיטים את הדיון מנקודה ציבורית רחבה, אל השוליים הצרים.
אני קוראת למדינת ישראל ולארגוני הנשים לעורר את המודעות לחשיבותו של הסכם קדם-נישואין הנודע גם בשם "הסכם שבכבוד". המסמך הזה שנחתם לפני הנישואין, קובע מנגנונים שונים, שמטרתם להבטיח כי במידה ותתגלע פרידה בין בני הזוג - היא תתנהל בצורה מכובדת ושוויונית.
בנוסף, נקבע כי במקום שבו אחד מהצדדים מסרב לקבל או לתת גט, אזי יהא עליו לשלם סכום כסף בעבור כל יום של סרבנות. זהו למעשה תמריץ ממוני הנועד להחיש מצב של גט בהסכמה, במקום מצב של סרבנות גט. ובואו ניתן מקום קטן לתקווה כי עד השנה הבאה (בעוד כמה שבועות), תצומצם סרבנות הגט באופן משמעותי.
- הכותבת היא עורכת דין, מייסדת הפורום המשפטי למען נשים חרדיות
לפנייה לכתב/ת 
