היעלמותה של אלינור ריגבי: עוד סיפור אהבה
למרות כמה סצינות יפהפיות, "היעלמותה של אלינור ריגבי" לא מצליח לרגש או לגעת בצופה. סרטו הראשון של נד בנסון, הוא בסך הכל דרמה ממוצעת עם דיאלוגים קלישאתיים, ילדי שמנת כדמויות ראשיות, וסצינות חסרות מעוף
סיפורי זוגיות - ובמיוחד סיפורי פרידה - הם במהותם עניין של נקודת מבט. האירועים מתרחשים אובייקטיבית, אך יכולים להיחוות ולהיות מוסברים באופן שונה לגמרי על ידי כל אחד מהצדדים, כפי שיעיד כל מי שיצא לו להיות חבר משותף של בני זוג. לכן, הכוונה המקורית של הסרט "היעלמותה של אלינור ריגבי" לספר על פרידה של זוג נשוי בשתי גירסאות - שלו ושלה - היא מעניינת ומתבקשת, גם אם לא מאוד מקורית.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
- גאווה
סרטו הראשון של נד בנסון, שגם כתב את התסריט, הופק תחילה כשני סרטים נפרדים: "היא" ו"הוא". התחייבויות לחברת ההפצה הובילו את בנסון ליצור גירסה שלישית, "הם", המאחדת בין שני הסרטים, וזוהי הגירסה המוקרנת בארץ. לרוע המזל, ההחלטה להפיץ דווקא גירסה "ידידותית למשתמש" זו מעקרת את הסרט מהניסיוניות שבו והופכת את הפרויקט השאפתני לדרמה משפחתית שגם אם יש בה כמה רגעים נוגעים ללב, היא בסופו של דבר ממוצעת ומזכירה הרבה דברים שראינו בעבר.
אלינור וקונור הם זוג ניו יורקי שנפרדו בעקבות טרגדיה שאירעה במשפחתם. הסרט מערבב בין סצינות מההווה העגום של הזוג הפרוד לפלאשבקים מהעבר המראים אותם צעירים, פרועים ומלאי תשוקה. לאחר ניסיון התאבדות כושל, אלינור (ג'סיקה צ'סטיין, "כוננות עם שחר", "העזרה") חוזרת לגור בבית הוריה (איזבל הופר ו-וויליאם הארט) ומבקשת לנתק כל קשר עם בעלה לשעבר. אביה, פרופסור לפסיכולוגיה, דואג שתתקבל בחזרה ללימודים באוניברסיטה ושם היא מתיידדת עם אחת המרצות (ויולה דייוויס).
קונור (ג'יימס מק'אבוי, "אקס מן") מתקשה להשלים עם היעלמותה של אישתו ומתחקה אחריה, בעודו מתמודד עם ניהול מסעדה כושלת בה הוא מעסיק גם את חברו הטוב (ביל הדר). בנוסף לכישלון היחסים ביניהם, מתמודדים השניים גם עם יחסים לא פשוטים עם ההורים. קונור עם אביו הקריר (קיראן היינדס) שבניגוד לבנו מנהל מסעדה מצליחה, ואלינור עם אביה החפרן ואמה, מוזיקאית צרפתיה שוויתרה על קריירה מצליחה לטובת המשפחה וחיה בתחושת החמצה.
למרות האווירה המלנכולית, גורמים שונים בסרט מקשים על הזדהות עם דמויותיו ומונעים מעורבות רגשית עמוקה מצד הצופים. אולי אלה הם הקונפליקטים המשפחתיים הקלישאתיים והדיאלוגים שמלווים אותם, אולי זו העובדה ששתי הדמויות הראשיות הן ילדי שמנת ניו יורקים שמקבלים הטבות שונות בעזרת הוריהם, אולי זה הריחוק הרגשי של דמותה של אלינור, או הסצינות חסרות המעוף המתארות את הזוג הצעיר והמוטרף, ואולי זו ההרגשה שהסרט נמתח קצת יותר מדי.
עם זאת, פה ושם מנצנצות סצנות יפהפיות ונוגעות, כמו זו המלווה את אלינור אל הבית המשותף לשעבר בעודה רואה בעיני רוחה את הקן המשפחתי שהיה בעבר, או הסצנה האחרונה המשלבת היטב בין ויזואליות שגורמת ללב להחסיר פעימה לבין הפסקול של סון לאקס המלווה אותה.
הסרט נוגע בנושאים כמו שאלת הזהות שלנו, התמודדות עם אובדן, אהבה והורות. מעניין היה לראות אותו בגרסה המחולקת שלו, מעין רשומון של מערכת יחסים ופרידה, שוודאי מעניקה חוויית צפיה שונה בתכלית. הגירסה השלישית, למרבה הצער, תפרה את החלקים לכדי שלם שבלוני ומעט מאכזב. צופים שיכולים למצוא את עצמם בתוך הסיפור עשויים להתרגש. השאר ימצאו את עצמם מהרהרים באופציה לצבוע את שיערם בכתום, או בשאלה מדוע אנשים קוראים לילדיהם על שם שירים שאת מילותיהם מעולם לא טרחו לקרוא.
