"עליזה": ארץ הפלאות של עליזה רוזן
הבמאי תומר היימן חזר כמעט 20 שנה אחורה אל מפגשיו עם השחקנית והזמרת עליזה רוזן. מהחומרים המצולמים ההם יצר את הדוקו "עליזה": דיוקן שובה לב של אושיית תרבות מהסוג הישן והטוב. ההנאה מובטחת
הצפייה ב"עליזה", סרטו התיעודי של תומר היימן שישודר הערב (שלישי, 22:00) בערוץ הראשון, מלווה בתחושה של גילוי. גילוי של שחקנית ותיקה ומוערכת, אך כזו שמעולם לא פרצה אל קדמת הבמה, שפורחת אל מול המצלמה ומנהלת עם מי שמתעד אותה דיאלוג מורכב, מתמסר ונרתע, עצוב ומשעשע כאחד.
ואכן, אחד ההיבטים היפים בסרט היפה והמרגש הזה (שהפיק ברק היימן, אחיו של הבמאי) הוא עיסוקו המודע לחלוטין בדיוקן התיעודי. המתעד, כמו הצייר למשל, יכול הרי לעשות כרצונו - לייפות את דמותה של רוזן, להישיר אליה מבט מפוכח ואכזרי לעתים, או פשוט לכתוב לה באמצעות מצלמתו מכתב אהבה. נדמה שאת כל הדברים האלה עושה היימן בסרטו.
ראשיתו של "עליזה" בשנת 1995 כאשר היימן, סטודנט צעיר לקולנוע, פוה לרוזן על מנת שתופיע בסרט קצר שביים במסגרת לימודיו. המפגש הזה הוליד ידידות בין השניים, והיימן אף תיעד את רוזן במשך כמה חודשים בכוונה ליצור סרט על חייה של אחת מאושיות "ניקוי ראש" המיתולוגית. כמעט שני עשורים מאוחר יותר הוא שב אל החומרים הללו, והם אלה שמהווים את הסרט שלפנינו.
מדוע לא המשיך לצלם אותה במהלך התקופה שחלפה מאז? השאלה הזו נדמית כלא רלוונטית, מאחר שהצפייה בסרט משכיחה מאיתנו את העובדה שאנו צופים ברוזן ממרחק של זמן רב. אולי משום שזה היה הרגע הנכון לשרטט את דיוקנה, ואולי משום שדווקא ההתבוננות הפרספקטיבית ברוזן מסייעת לו לעצב אותה בצורה מדויקת יותר.
אנו צופים ברוזן של היום, כלומר אז, מעלה מופע אינטימי בבית קפה בפני 15 מחבריו הקרובים של הבמאי. אנו חוזים בקטעי ארכיון שלה מימי "ניקוי ראש" ומתקופתה בלהקת הנח"ל ו"התרנגולים", ובנקודה המרגשת של הסרט, 18 שנה אחרי, צופים בה צופה בעצמה, בסרט על אודותיה שבא מאהבה.
האם היא משחקת אל מול מצלמתו של היימן, מככבת לראשונה בסרט שמוקדש רק לה? יש משום מעשה של חסד ב"עליזה", שמעניק לשחקנית והזמרת הנפלאה הזו הזדמנות להיות כל מה שהיא רוצה. ואכן, הסרט נע מרגעים של עצב והתכנסות לאחרים שבהם היא מתעמתת עם היימן ומתפרצת כלפיו. מצד אחד, היא מביעה את חששה מעודף חשיפה, ומאידך - יש בה מידה של אקסהיביציוניזם שמעניקה לסרט כמה מהסצנות המשעשעות בו.
נפלא לצפות בה מבצעת בפרשנות שכולה אישית, שלה, כמה שירים ישראליים מיתולוגיים,
לעתים כבדרך אגב. ומה שיפה בדיוקן התיעודי הזה, הוא האופן שבו המתעד והמתועדת משחקים ביניהם בחציית הגבולות שבין תיעוד אינטימי ומציצנות לשמה, והופכים על כן את הדינמיקה ביניהם למרתקת.
זו היתה ללא ספק השנה של עליזה רוזן. היא קטפה מועמדות לפרס אופיר על הופעתה ב"מיתה טובה" המצליח, ובמקביל הסרט על אודותיה שמוקרן עדיין בסינמטקים נהפך ללהיט בלתי צפוי (כ-5,000 צופים מאז הבכורה בפסטיבל ירושלים האחרון). צפו בו, ותיהנו.
