צחוק של תינוק: כיצד מתפתח הומור אצל ילדים?
החיוך הראשון של התינוק מרגש אותנו, הצחוק הראשון מעלה דמעות של אושר וכשמגיע השלב שהילדים אומרים מילים גסות כדי להצחיק, כבר נמאס לנו. כיצד משקף חוש ההומור את שלבי ההתפתחות של הילד, ובאיזו דרך הוא תורם לו לאורך השנים?
הומור מהווה חלק אינטגרלי מתהליך ההתפתחות של הילד, ועל פי מחקרים הוא משקף גם את השלבים השונים בהתפתחות הקוגניטיבית. זהו חוש המופיע כבר בינקות, ומשתנה באופיו ובתכניו עם התבגרות הילד.
בספרות המקצועית מוגדר ההומור כאמצעי תקשורת, הנתפס על ידי הסביבה כמצחיק וכגורם לחיוך ולהרגשה כללית טובה. כמו כן, נמצא כי השימוש בהומור מעודד למידה, מפחית כאב וחרדה, ומסייע בתהליכי התחברות ובהתמודדות עם תהליכים חיוביים ושליליים בחיים.
<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>
כדי ליהנות מהומור, על האדם להבין את המסר המועבר באמצעותו. היכרות של שלבי התפתחות ההומור ושל אופן השימוש בו על ידי הילדים עצמם (כלומר מהו המסר שהם בעצם רוצים לבטא דרכו), תאפשר לנו ליהנות מיתרונות ההומור ולשלבו בטיפול בילדים.
תפקיד חשוב מיוחס להומור בשל כוחו לייצר גישה אופטימית, מצב רוח משועשע ותפישה בהירה של המציאות. כשילד מוקף בהומור, מרבה לחייך ולצחוק ומצליח לראות את הצד המגוחך הקיים בעניינים ובמצבים שונים, קל לו הרבה יותר להתמודד עם בעיות שבהן הוא עצמו נתקל. באמצעות הצחוק וההומור רוכש הילד הזדמנויות חוזרות לחיות מחדש את חוויית ההתגברות וההשתלטות שלו על קשיים שליוו אותו בשלבים התפתחותיים קודמים.
התפתחות החיוך והצחוק
החיוך מופיע לראשונה שעות ספורות לאחר הלידה, בזמן שהתינוק ישן, אולם חיוך זה נובע מפעילות ספונטנית של מערכת העצבים. החיוך הערני הראשון מופיע רק לאחר גיל שבועיים, ועד גיל חודשיים מופיע חיוך חברתי הקשור ליכולת של התינוק לזהות פנים וקולות (ומבטא: "אני מרגיש טוב").
החיוך הסלקטיבי מתפתח לאחר גיל שמונה שבועות. בחיוך זה מבטא התינוק זיהוי של ההורה או של המטפל העיקרי. החיוך מופיע במקביל לשלב התפתחותי שבו עובר התינוק מפסיביות לאקטיביות בתחומים נוספים (מוטורי ומילולי), והוא מהווה מרכיב חשוב בדו-שיח שלו עם ההורה.
צחוק מופיע לראשונה סביב גיל 4 חודשים, בדרך כלל כתגובה לגירוי פיזי כמו דגדוג. לקראת גיל שבעה חודשים מופק הצחוק בין היתר על ידי משחק כמו "קו-קו". תינוק בגיל שנה כבר יכול לצחוק בתגובה למצבים מגוחכים, למשל כשאמו שותה מבקבוק של תינוק. צחוק כזה, הנובע מהבנת האבסורד שבסיטואציה, מהווה יסוד חשוב בפן האינטלקטואלי שמצוי בהומור.
בגיל שנתיים מתחיל הפעוט להתייחס באופן דומה לדמיון שלו ולמציאות סביב. כך למשל, הוא עשוי לבצע פעולת אכילה כשלפניו מונחת צלחת ריקה, או לצחצח שיניים בעזרת אצבעו כאילו הייתה מברשת שיניים. את הפעולות של המשחק הדמיוני מלווים ילדים, על פי רוב, בחיוך ובצחוק.
בזמן פעילות גופנית של פעוטות, כמו ריצה או קפיצה, מופיע צחוק הנובע בדרך כלל מהגירוי המוגבר של הפעילות, ולא מחוש הומור. מנגד, תנועתיות מגוחכת (קפיצות מצחיקות, 'הליכת דוב' וכו') מאפשרת לילד להדגים את שליטתו במיומנויות מוטוריות, ובכך מעוררת בו ובסביבתו צחוק רב.
ההומור המילולי מתפתח בגיל הגן. ילדים נעזרים בו כדי להראות את הבנתם ושליטתם במילים באמצעות כך שהם דווקא מעוותים אותן בהנאה. כמו כן, הילד נהנה בשלב זה לתת שמות מוטעים לחפצים, ליצור חריזה ומילים חדשות, לשנות הברות אחרונות של מילים וכו'.
כדי להתמודד עם דאגתם בנושאי ניקיון ומיניות, ילדים נוטים להשתמש באופן מכוון במילים הנחשבות טאבו, כשהם ממציאים בדיחות תוך שימוש חוזר ונשנה במילים הקשורות להפרשות ולאיברי גוף שונים ("פלוצים", "תחת" וכו').
להתגבר על הקשיים בעזרת הצחוק
על פי הגישה הפרוידיאנית, צחוק והומור הם מכניזם פסיכולוגי המשמש את הילדים לפורקן דחפים ורגשות תוקפניים מודחקים, אותם למדו להצניע על ידי החברה. הפסיכואנליזה גורסת כי הנאת ילדים מהומור נובעת בין היתר מחרדה שעליה הם כבר התגברו, ולכן הם נהנים מהומור הקשור בפעולות ופונקציות שונות רק לאחר שקנו שליטה עליהן.
במילים אחרות, באמצעות הצחוק וההומור רוכש הילד הזדמנויות חוזרות לחיות מחדש את חוויית ההתגברות וההשתלטות שלו על קשיים שליוו אותו בשלבים התפתחותיים קודמים. מסיבה זו, למשל, הרבה ילדים נהנים מבדיחות הבנויות על משחקי עיצורים, שיבושי מילים והחלפת סדרי ההברות במילים, בשלב שבו הם כבר מתחילים לרכוש מיומנות לשונית.
ישנם חוקרים הטוענים כי התפתחות ההומור מקבילה לשלבי ההתפתחות הקוגניטיבית, כפי שהוגדרו על ידי הפסיכולוג הנודע ז'אן פיאז'ה. כך לדוגמה, ילדים בשלב הפרה-אופרטיבי (גילאי שנתיים עד שבע), שהם בעלי יכולת לדמיין אובייקט מסוים גם אם הוא אינו נמצא לפניהם, יוכלו להשתעשע במשחק שבו חפץ מסוים ממלא מקום של חפץ אחר. לכן נראה למשל ילדים הנסחפים בשירה בעת שהעיפרון בידיהם ממלא מקום של מיקרופון. כמו כן, בשלב הזה יצחקו ילדים מתמונה של היפופוטם המנסה ללבוש מכנסיים, או של פרה המתקלחת באמבטיה עם ספוגית בידה.
בין הומור לפרויד
בגיל ארבע, השלב שבו מתפתחת הזהות המינית, ההקבלה בין התפתחות ההומור לבין שלבי ההתפתחות על פי פרויד באה לידי ביטוי בכך שילדים אוהבים להתבדח בהחלפת שמות בנים ובנות ובהפיכת המינים.
עם חלוף הגיל הרך, בגיל החביון (6-12), הילדים מופנמים יותר, זקוקים להסתרה ופתוחים פחות, ומעצוריהם מרובים יותר. בהיותם עסוקים בכישוריהם האינטלקטואליים, חלק לא מבוטל מבדיחותיהם עוסק בכסילות, פתיות ושנינות. ילדים בגיל שש נוטים להשתמש בבדיחות מוכנות מראש, כשהם יכולים לספר אותה בדיחה במשך כמה שבועות. הומור זה הוא כמובן פחות ספונטני ומקורי מההומור המאפיין ילדים בגיל הרך.
בגיל שבע, ילד עשוי להגיב ברצינות לבדיחה שלפני כשנה גרמה לו לצחוק. כמו כן, הוא עשוי לספק נימוק רציונלי לחוסר התאמה הקיים בתמונה מצוירת (קומיקס), כדי להתמודד עם חוסר ההיגיון שבה.
בגיל שמונה, ילדים מתחילים להפגין פחות חששות מסמכות, וכתוצאה מכך המורים הופכים להיות מקור להומור. אולם בשלב הזה, ההומור הוא עדיין חברתי יותר מאשר אנטי חברתי (מחקר משנת 1994 מראה כי הומור אנטי חברתי בגיל הזה מתקיים בעיקר אצל בנים ומכוון בעיקר כלפי בנות או ילדים המבצעים טעויות מצחיקות, כמו לבישת חולצה הפוכה וכו').
עם העלייה בגיל, חלה עלייה גם בחוסר הישירות בבדיחות של הילדים וגדל כוחה של האמירה העקיפה, המתווכת והמיוחסת לאחר. כך למשל, את הרצון לפרוק עול או את מעשי הקונדס שביצע (או שאותם הוא כמה לבצע) עשוי הילד להעביר לדמויות אחרות כשהוא הופך אותן נושא ללעגו וצחוקו - בין אם מדובר בילדים אחרים, במבוגרים או בדמויות פיקטיביות.
אחד המחקרים בתחום ההומור (McGhee,1989) הראה כי ילדים בגילאי 3-5 לאמהות תומכות, מגוננות וחמות, הפגינו חוש הומור מפותח לגילם לעומת ילדים שלא זכו ליחס כזה. עם זאת, מאותו מחקר עולה כי בגילאי 6-11 התוצאה שונה: דווקא ילדים לאמהות שהיו פחות מגוננות ושעודדו התנהגות עצמאית, הפגינו הומור ברמה גבוה יותר מילדים להורים מגוננים יתר על המידה.
בגיל ההתבגרות מתרחב טווח הבדיחות באופן משמעותי, וההומור הופך בין השאר לאחת מדרכי המפלט לרגשי מין או לפרצי אגרסיה. בשלב הזה חולש ההומור על כל תחומי ההתמודדות הכרוכים בהתבגרות המינית, הגופנית, האינטלקטואלית והחברתית.
הומור כטיפול נפשי
להומור נודעת חשיבות מיוחדת כחוש המספק לילד או למבוגר חופשה זמנית או התרגעות מהמציאות - הפוגה של שעשוע לצורך טעינה מחדש. בעזרת הומור, נחלצים ילדים ממתח ומלחץ, ומתמודדים עם קונפליקטים וקשיים שונים. לשלב ההתפתחותי שבו נמצא הילד ישנה השפעה חשובה על יכולתו לקבל, להבין וליהנות מהומור.
אולם יש לזכור כי הומור הוא חוש מולד, שכן אנו אוהבים לחייך ולצחוק מאז הינקות. כמות החיוכים והצחוק מתרבה כמובן ככל שגדל הילד, וגם הגורם ונושא הצחוק משתנים בהתאם לגיל. על ידי האופן שבו משתמש הילד בהומור ועל פי רמת הבנתו את המסרים המועברים באמצעותו, ניתן לדעת באיזה שלב קוגניטיבי או רגשי הוא נמצא. כמו כן, בהתאם לשלב ההתפתחות של הילד אנו יכולים כמטפלים להיעזר בהומור שמשולב בשירים, בסיפורים ובבדיחות, וכך לסייע לו להתמודד עם קשיים וקונפליקטים שונים.
בספרות הילדים המודרנית, המודַעת לילד ולעולמו, תופס ההומור מקום חשוב ומרכזי. רבות היצירות המשתמשות בהומור, אם כדי לצאת נגד קלות הראש שבה מגיבים מבוגרים לדאגות ולפחדים של ילדיהם, ואם כדי לפרוק מתחים הנוצרים במסגרת המשפחתית או לתעל כעסים של ילדים על זלזול ואי התחשבות ברצונם. כמו כן, ישנן יצירות רבות המשתמשות במשחקי מילים וריבוי משמעויות, במטרה לשעשע את הילד ולשפר את מצב רוחו.
יונית רוזן קראוס היא אחות טיפת חלב בקופ"ח "מאוחדת"
לפנייה לכתב/ת 
